קמתי ב5:20 בבוקר כדי להתחמק מהתנועה של דלהי, עדיין קצת חשוך ואני מארגן את כל הציוד על האופנוע. התיק הגדול מונח לרוחב על הכסא מאחורה והתיק הקטן בסבל האחורי. אני מתניע את האופנוע ומרגיש בפעם הראשונה עד כמה כבד האופנוע עם הציוד. אני שם את הקסדה על הראש, מסתכל על המלון המסריח בפעם האחרונה, מכוון את גוגל מפות בטלפון שלי לאגרה ורוכב בהתרגשות רבה לכביש הראשי.

אפילו בתנועה הדלה של הבוקר אני מתקשה להסתגל לכבישים. פרות וקופים כמו קונוסים גורמים לי להתאמן על סלאלום, ובורות מזדמנות בכביש, מחדדות את הערנות שלי. גם עם GPS  הצלחתי להתברבר והסתובב קצת במעגלים. בתוך דלהי אני שואל אנשים היכן היציאה לכביש NH2 שמגיע לאגרה, וכל אחד מצביעה לכיוון אחר. וכמובן שהאנגלית שלהם מסתכמת ב YES.

באחד הרמזורים האדומים אני בוחן את האופנוע לראות שהכל בסדר, והכל לא היה בסדר! אני רואה שמן שחור על כל המנוע וממשיך לנזול ולטפטף. אני עוצר מייד בצד ומתחיל לבכות. סתם לא באמת.. 🙂 . אני משחרר כמה קללות על המוכר מהמוסך ופותח מכסה בצד האופנוע כדי לראות מאיפה הנזילה. צינור שחור מגומי נסדק ונקרע ושמן מטפטף ממנו. "מה אני עושה עכשיו?!" אני חושב לעצמי. אחרי כמה רגעים אני מתעשת על עצמי ומנסה לסדר זמנית את הנזילה. חתכתי קטע קטן מהצינורית והצלחתי לדחוף את הקצה חזרה למקום, אבל עדיין הוא סדוק וזקוק להחלפה מידית. "אני יכול לנסוע ככה חזרה למוסך? ", "כמה רחוק אני בכלל משם?". אם אני אסע בלי שמן אני אהרוס את המנוע ואז הלך האופנוע.. אני בודק את המדיד השמן ורואה שנשאר עוד שמן אז אני מחליט לנסות להגיע למוסך ומדי פעם להציץ לראות כמה שמן אני מאבד. כל כמה צמתים אני בודק במפה בטלפון איפה אני ומנווט את דרכי חזרה לקרול באג- שוק האופנועים. באחד העצירות אופנוען מקומי עוצר ליידי ושואל אם אני צריך עזרה. שאמרתי לו שיש לי בעיה באופנוע ואני צריך לקרול באג, הוא אמר לי  לנסוע אחריו, וכך הוא הציל אותי. היה לי מזל גדול שהבחור הזה עזר לי כי הוא המליץ לי על מכונאי מעולה שעבד ברויאל אנפילד והוא בעל ניסיון רב. הוא הביא אותי מול מוסך סגור ללא שלט ואמר לי שעוד מוקדם ולחכות ל 10 בערך שהוא יפתח. השעה הייתה 7. עשרה מטרים ממני היה מלון וידעתי שבכל מקרה אני צריך להישאר עוד לילה בדלהי אז היה ממש נוח לישון פה קרוב למוסך. נכנסתי פנימה וביקשתי חדר ליחיד הכי זול היה ב2500 רופי, הרבה מעל התקציב. הוא ירד ל2000 והצירוף של הייאוש מהאופנוע והעייפות מחוסר השינה בלילה גרמו לי לקחת את החדר.  וואו, כמה כיף היה לישון בחדר נורמאלי!  מצעים נקיים, אינטרנט אלחוטי, אוויר נקי, מים חמים במקלחת ומזגן!! העלתי תמונות מהלפטופ לבלוג ודיברתי בסקייפ.

ב11:30 המוסכניק פתח, שאלתי אותו אם הוא יכול לתקן לי את האופנוע והוא בכלל היה מופתע שבאתי אליו. "איך הגעת אלי?" הוא מתפלא. "מישהו בדרך המליץ לי עליך" עניתי. הראתי לו את הנזילה והוא אמר שהוא יכול לתקן אותה. החלטתי לעשות את מה שתכננתי מראש לעשות וביקשתי ממנו לעשות טיפול מקיף. החלפת כבל קלאץ' , ברקס וגז, בדיקת רפידות ברקסים והחלפה אם צריך, בדיקת קלאץ', החלפת ראש פלאג וכיוון קרבורטור. הוא והשותף שלו עבדו יחד על האופנוע וראו בבירור את המקצועיות והאכפתיות שלהם ביחס למוסך שבו קניתי את האופנוע. התבוננתי ולמדתי מה הם עושים וניסיתי להשחיל כמה שאלות תוך כדי. בסוף שילמתי רק 1200 רופי והאופנוע היה כמו חדש. חזרה למלון המפנק לארוחת ערב והכנה נפשית לקראת מחר בבוקר.

אני מת לעוף מפה כבר אבל אני לא יכול. עוד לא הייתי במבצר האדום , אחד המקומות העיקריים שמבקרים בהם בדלהי. אז החלטתי לדחות את הנסיעה לאגרה בעוד יום ולראות את המבצר. אירועי היום העידו שזו הייתה החלטה טובה.
בדרך חזרה מארוחת הבוקר קלטתי בזווית העין אדם שיושב על הרצפה ומעבד עור. חתיכת עור עגולה מונחת על במבוק החצוי לאורכו ובעזרת הצד הכהה של הסכין הוא מגרד את העור. הוא ישב בחנות קטנה, שעל המדפים נחו תופים הודים חדשים וכאלו שבתהליכי שיפוץ. נכנסתי פנימה. על ספסל בתוך החנות ישב בחור צעיר, לידו הרמוניום (גירסה הודית לאקורדיון) ועל כיסא ישב אדם זקן. ריח קטורת מילא את האוויר. ביקשתי לצפות בו עובד והוא הזמין אותי לשבת על הספסל. הרגשתי כל כך בר מזל, להגיע בדיוק שהוא התחיל להכין את הטבלה-תוף הודי. כמובן שהיו לי כל מיני שאלות על אופן ההכנה והבחור הצעיר שישב לידי היה המתורגמן. תחילה הוא מילא גיגית עם מים והניח חתיכות ורצועות עור גזורות בתוכה, כך הוא ריכך את העור והביא אותו למצב שניתן לעבד אותו. לאחר מכן הניח אותו על חתיכת הבמבוק וגירד את העור עם סכין. פעולה זו מביאה את העור לעובי אחיד. כעת הוא מניח את העור על גוף התוף העשוי עץ ומותח אותו בעזרת רצועות העור.

ממש לידי ישב ההרמוניום ושאלתי עם אפשר לנגן. הוא הראה לי קצת נגינה שלו ואז סיבב את ההרמוניום אלי. ניגנתי קצת מוזיקה מערבית כמובן. "אתה מוזיקאי?" הוא שאל אותי. "אני מנגן על פסנתר" השבתי. הוא צעק משו בהינדי לילד שעמד בחוץ ותוך דקה הוא הניח אורגנית גדולה מולי. "נגן משהו" הוא אמר. מעניין אם הם שמעו פעם בלוז, אני חושב לעצמי ומאלתר קצת על הקלידים. אחרי זה ניסיתי עוד כמה ז'אנרים אבל כנראה שלא הייתי מי יודע מה שגריר טוב למוזיקה מערבית והחלטנו להישאר בז'אנר המקומי. הבחור שישב לידי היה זמר בהרכב והראה לי את הסולם ההודי. כך התגלגלנו לנגינה משותפת, אני על הקלידים ,הבחור שר וניגן על ההרמוניום ובונה התופים הצטרף גם בשירה. היה ממש כיף. כנראה שמוזיקה היא אכן השפה הבינלאומית.

השעה כבר 14:00 ואני צריך עוד לראות את המבצר. התוף כמעט מוכן אבל אני חייב ללכת.. לקחתי ריקשה למבצר וסופסוף הוא היה פתוח. המבצר היה גדול ועושר רב הושקע בו. משכן הקיסר בנוי אבן שיש לבן מגולף ותעלות מים מוסיפות לפאר. רחבה גדולה ניצבת ממול משכן הקיסר ובה התרחשו קרבות שעשועים בין נמרים לפילים. ניתן ממש לדמיין את חצר השעשועים מוקפת קהל ואריסים ומשרתים מהלכים בין אנשי המעמד.

*נעלמו כמה תמונות.. אשלים בהמשך..
בדרך חזרה נזכרתי שיום שישי היום והלכתי לנסות קבלת שבת בבית חב"ד. הגעתי בשבע, בית חב"ד היה חצוי לעזרת נשים ועזרת גברים ולאחר התפילות עשינו שולחן משותף ואכלנו יחד. 80 אחוז בריטים, 15 אחוז צרפתים והשאר ישראלים. היה נחמד מאוד ולצערי לא הצלחתי למצוא אופנוען להצטרף אליו. "מחר סופסוף אני עוזב את דלהי ומתחיל במסע הרכיבה!" חשבתי לעצמי לפני השינה. מרוב התרגשות בקושי נרדמתי.

8:30 בבוקר אני במסעדה אוכל ארוחת בוקר, מתרגש מהעובדה שהיום אני הולך לקנות את האופנוע שאיתו ארכב חודש וחצי ברחבי הודו כשלפתע, ארוחת הערב של אתמול קוראת לי מהבטן. אני שואל איפה השירותים והמלצר מצביע לי למעלה. אני עולה 3 קומות שנמצאות בעיצומן של שיפוצים ומגיע לשירותי הפועלים, אני מסתכל סביב וכמובן שאין נייר טואלט!! "שיט! מה עושים?!", אין נייר טואלט בשום שירותים, הם פשוט לא משתמשים בזה, במקום זה יש להם דלי מלא במים וכלי קטן נוסף בתוכו, בכלי הזה ממלאים מים ומנקים.. אני מבין שאין ברירה. היום אני עובר את מבחן החניכה שלי להודו. מאז אני מסתובב תמיד עם נייר טואלט בתיק או בכיס.
יצאתי ל"קרול באג", שכונה בדלהי שיש בה שוק אופנועים חדשים ומשומשים.

באתי עם כתובת מדויקת של מוסך מומלץ. כשהגעתי, להפתעתי גיליתי שהוא סגור. על השלט של המוסך היה טלפון, צלצלתי אליו ואמרתי לו שאני מחוץ לחנות שלו, הוא שאל מה אני צריך, אז עניתי שאני רוצה לקנות בולט אנפילד 350. "סורי סר.. נו מוטובייק פור סייל".. "מה עכשיו?!" אני חושב לעצמי. הסתכלתי סביב וראיתי עשרות אופנועים למכירה, סמטאות ורחובות מפוצצים באופנועים המוצגים לראווה. רק לבחור.. אז החלטתי לרתום את כל הידע על אופנועים שקראתי לפני הטיסה ולחפש מבין ערימות האופנועים, עסקה שווה. ידעתי שצריך לבדוק באופנוע: מראה כללי (סימנים לתאונה), נזילות שמן, חישוקים ישרים, רעש מנוע חלק ללא נקישות, צמיגים יבשים או גמורים, מנורות וברקסים. כמובן שכול ההמלצות אמרו לאחר הקניה לקחת את האופנוע למוסך אחר, לפרק אותו לגורמים ולהחליף כל מה שלא נראה טוב.. כל העסק אמור לעלות בין 400 ל 800 דולר.
התחלתי לעשות סיבוב בין כל המוסכים ולראות מה הם מציעים ובכמה. חלק הציעו לי אופנועים בני 5 שנים ב80 אלף רופי, חלק הראו לי אופנועים בני 14 ב60 אלף וחלק הראו לי אופנועים בני 9 ב45 אלף רופי.. לא מצאתי שום חוקיות או הגיון בתמחור של האופנועים, כנראה החוק של "תן מחיר גבוה לתייר האירופאי ונסה להיפטר מהסחורה הכי גרועה שלך". בסוף הלכתי לפי תחושת הבטן ומצאתי אופנוע שנת 2006 ב 45 אלף רופי (800$),

כולל הוספת מנשא לתיק וטיפול והחלפה של כל מיני תקלות שמצאתי. החלטתי לסגור את העסקה וכשבאתי לשלם גיליתי שיש לי בארנק רק 500$ ואני צריך לחזור למלון להביא את השאר. בעל המוסך כנראה פחד שאברח ויחד איתי יברח לו 800$ אז הוא אמר לאחד העובדים להקפיץ אותי למלון על האופנוע שלו כדאי שאביא את הכסף. מצאתי את עצמי מורכב על אופנוע שנהג הודי דוהר בו בין המכוניות והריקשות של דלהי. הלב שלי החסיר כמה פעימות בנסיעה הזאת. בדרך ניסיתי לאכל שאני הבא בתור לנסוע כך בתוך התנועה הכאוטית של דלהי, נוסע בצד שמאל ומפלס את דרכי בין אשפוז לבין סתם פציעה משביתה.
ביליתי יום שלם במוסך, לומד מה המכונאי עושה, לומד את האופנוע ומנסה לבדוק אם יש דברים לסדר. הוספתי מראות ושני צופרים חזקים ב500 רופי (צופר זה החלק הכי חשוב באופנוע של הודו). בסוף היום לאחר שקניתי קסדה (הכי טובה שמצאתי הייתה ב900 רופי) מילאתי טפסים (כולל טביעות אצבעות( ורכשתי ביטוח (1000 רופי), קיבלתי את המפתחות ואיחלו לי בהצלחה. הרגע שבו שמתי את הקסדה, עליתי על האופנוע, הסתכלתי קדימה לרחוב הסואן והתחלתי לתת גז, היה שקול לפעם ראשונה שעשיתי סנפלינג והסתכלתי למטה וירדתי בברכיים רועדות והלב שלי תכף יצא מהחזה. באופן פלא הצלחתי להגיע למלון בשלום ואפילו בדרך למלא דלק. הקניה סימנה עבורי אבן דרך במסע וזה שימח אותי מאוד.

שוב קמתי ב10 בבוקר, התקלחתי ועלילתי לגג לראות את העפיפונים. אם חשבתי שאתמול היו הרבה עפיפונים היום היה פי 10! כל הגגות מלאים ילדים עם העפיפונים שלהם. פתאום ילד קורא לי , הוא עומד על הגג של המרפסת הנקודה הכי גבוהה בבניין ומסמן לי לעלות למעלה ולצלם משם. עליתי למעלה ומשם, כל דלהי פרוסה מתחתי. 360 מעלות של ילדים על הגגות מעיפים עפיפונים, נשים תולות כביסה ואנשים שפשוט עולים להירגע בבריזה על הגג.

לאחר מכן ירדתי לרחוב לאכול ארוחת בוקר במסעדה הקבועה. אחרי ששבעתי נסעתי למוזיאון הלאומי שגם הוא היה סגור (למרות שנהג המונית אתמול אמר לי שיהיה פתוח.(*לא להאמין לנהגי מוניות הודים) והוא הציע לקחת אותי למקדש Birla, במקדש היו פסלים צבעוניים של אלים לבושים בסארי והמתפללים הגיעו עם מנחות של פירות ופרחים והתפללו ליד הפסלים. חלק מהאנשים פשוט ישבו או שכבו על ריצפת השיש של המקדש ונחו.

שיצאתי מהמקדש הבנתי שאין מה לעשות יותר היום כי הכל סגור וחזרתי למלון לשבת בגג ולצפות בילדים והמבוגרים מעיפים יחד את העפיפונים.

הג'ט לג והחדר האפלולי חסר חלונות שאני ישן בו גרמו לי לקום ב- 10 בבוקר. התקלחתי (אין מים חמים במלון הזה) ורציתי ללכת לצלם את המיין באזאר, אבל עדיין לא הרגשתי בנוח ברחוב הסואן הזה ובטח שלא להוציא את המצלמה הגדולה שלי שתמשוך המון תשומת לב, דבר שגם ככה קיבלתי די והותר מההודים. הרגשתי טיפה מדוכא ותקוע בחדר. יצאתי מההלם וחיפשתי מה יש בלונלי פלאנט והחלטתי לבקר במבצר האדום. בקבלה של המלון שאלתי אם האתר פתוח מכיוון שיום למחרת זה יום העצמאות של הודו ומארגנים שם טקס גדול. הפקיד אמר לי "נו פרובלם", הפעם החלטתי ליסוע בריקשה אופניים, את הנסיעה חלקתי עם תיירת סינית שהתמקחה עם הנהגים עד הרופי האחרון. הריקשה קטנה ובטח שלא למימדים שלי, תוסיפו לזה חוסר יכולת לשכך מהמורות בכביש ואין ספור מקרים של "כמעט ונפגע" ותקבלו מעדן ריקשה בטיבול אבק הודי. התיירת (שמה ווהווה) סיפרה לי שרק אתמול נהג הריקשה שלה התנגש ברכב והיא עפה לכביש, מאותו רגע רק חיפשתי איפה לטפוס במקרה של תאונה .לאחר נסיעה מייגעת הגענו למבצר רק כדי לגלות שהוא סגור לרגל יום העצמאות (* לא לסמוך על פקידים במלון). מעבר לכביש ביקרנו בבית חולים לציפורים שהיה צמוד למקדש הינדי ולאחר מכן התפצלנו, אני המשכתי לרחוב "צ'אנדי צ'וק" – ציר התנועה הראשי בדלהי העתיקה. שם רציתי לראות גנים על שם גנדי – היה סגור, רציתי לבקר במקדש מומלץ – לא מצאתי אותו. שהגעתי לקצה הרחוב לאחר שהלכתי לכל אורכו הגעתי למסקנה החשובה שאם אני לא מעוניין לקנות משהו אז אין שום טעם ללכת סתם ברחוב. ההמולה, הלכלוך, ההצקות והתנועה סתם מעיקות. שהיה משהו מעניין לצלם, לא הרגשתי בנוח להוציא את המצלמה והעובדה שהייתי התייר היחידי באופק לא ממש עזרה.. בסוף הרחוב היתה רחבה גדולה במסגד, שם היה לי קצת שקט לבדוק בספר מה עוד כדאי לעשות. שני האתרים המומלצים ביותר הם המבצר האדום וג'מאה מסג'יד-המסגד הגדול ביותר בהודו!

המסגד באמת היה מרשים ויפה, ניתן לעלות לאחד הצריחים הגבוהים הצופה על כל דלהי, העליה דרך מדרגות לוליניות צרות מאוד שבקושי ניתן לעבור אחד על פני השני במקרה ומישהו יורד באותו זמן שאתה עולה. שמגיעים חסרי נשימה למעלה מתגלה רחבה בקוטר מטר וחצי שמצטופפים עליו המון הודים הנהנים מהתצפית היפה על כל העיר והבריזה הנעימה.

לאחר ניסיון ביקור במקום נוסף שהתגלה כסגור, חזרתי למיין באזאר לארוחת ערב. הפעם הלכתי על התפריט הישראלי ולקחתי שניצל וצ'יפס(210 רופי), ניסיתי גם egg parhntha (25 רופי) שז כמו מלאווח אבל לא מבצק עלים, שבאמצע יש חביתה. ומשקה יוגורט מתוק – לאסי(25 רופי). היה טעים!.

חזרתי למלון והחלטתי לבדוק אם אפשר לעלות לגג, מסתבר שזה היה הדבר הכי טוב שחשבתי עליו כי מצאתי את עצמי חוזר לשם הרבה. במרפסת יש שולחן וכסאות וניתן לתצפת על הגגות של העיר, בריזה נעימה מצננת את החום וילדים רבים עולים לגגות להעיף עפיפונים לכבוד יום העצמאות של הודו.

שוק, הלם, סתירה מצלצלת , בלבול, מועקה, ריגוש, סקרנות, עייפות, עצבים ומיאוס. כך הייתי מתאר את השעה הראשונה שלי בהודו-ניו דלהי. לא משנה כמה כתבות קראתי, כמה סיפורים שמעתי או כמה סרטונים ראיתי על הודו באינטרנט, לא יכולתי להכין את עצמי לתחושה הזאת. או יותר נכון לתחושות שמרגישים שהולכים ברחוב או סמטה. הגוף מתמלא באינפורמציה מכל החושים, צפצופי כלי רכב מהדהדים ללא הפסק בפס הקול של דלהי. ריחות צואה, שתן, לכלוך, בוץ, דוכני אוכל(שלא ממש מעוררים תאבון) ועשן באים והולכים לסירוגין ולפעמים באים גם יחד. חום, לחות ואבק עוטפים אותך בג'יפה שאין שני לה, והמולה בלתי פוסקת של אנשים, ריקשות, אופניים, רכבים וחיות שלא נותנות מנוח לעיניים. ולקינוח, כל כמה מטרים נדבק אליך איזה הודי חביב שמנהל אתך שיחה "תמימה" ומנסה לגרום לך ללכת לחנות כלשהי או מלון (כדי שיקבל תמלוגים כמובן..). בהליכה מקצה אחד לקצה השני של הרחוב עצרו אותי לפחות 5 אנשים, וכל פעם שהולכים ברחוב זה חוזר חלילה.. מאוד מעייף להתייחס אליהם יפה ולסרב בנימוס אבל מהר מאוד זה הופך פשוט הופך להתעלמות. כנראה שגם אי אפשר להכין את עצמך לדבר שאולי הכי חשוב- להבין את ההודי.

החוויה של הודו מתחילה כבר במטוס. טסתי בקונקשן דרך מינכן. במטוס היו הודים רבים, חלקם לובשים טרבושים ונשים לבושות סארי. דיילת הודית מדברת עם מבטא שקשה לי קצת להבין רומזת לי על אתגר נוסף שעלי להתמודד איתו. המבטא ההודי כמובן. בשדה התעופה החלפתי כסף שיהיה לי לשלם למונית, הבאתי לחלפן 77$ והוא הקליד רק 37$ וכך הפסדתי 40$ בשניה הראשונה בדלהי. ששמתי לב לטעות כבר היה מאוחר מידי.. יצאתי מהשדה ונכנסתי למונית שלקחה אותי לרחוב שכול התרמילאים מתאכסנים בו – מיין באזאר. בדרך הנהג מילא דלק, עשה סיבובים ויצא במונה 600 רופי. נסיעה שאמורה לעלות 200 רופי. איזה כיף. אני יוצא מהמונית ומנווט למקום הלא נכון. למלון שאני רציתי ללכת קוראים יס פליז הוטל והגעתי ל יס פליז קוטג. החדר היחידי שהיה להם עלה 950 רופי כאשר אני תכננתי להוציא 400-600 רופי. יצאתי משם חזרה לכאוס והתחלתי ללכת מחפש את המלון בסמטאות ללא הצלחה. כל הודי שאני מבקש את עזרתו מכוון אותי לכיוון אחר ואין לי מושג איפה אני. גם לא ראיתי תייר באופק. בסוף בחור נפאלי לקח אותי עד למקום. במלון הראו לי מספר חדרים ובסוף לקחתי חדר צנוע ב450 רופי.

התיישבתי על המיטה וממש לא התחשק לי לצאת לבלאגן שוב והחלטתי שהכי טוב יהיה להשלים קצת שעות שינה. ישנתי איזה שעתיים והחזרתי לעצמי קצת כוחות ובטחון. החלטתי להיות ממוקד מטרה ולצאת מהשוק. חשבתי שארגיש יותר בשליטה אם תהיה לי מפה. ירדתי לרחוב ומצאתי דוכן קטן שמכר לי מפה של דלהי ב25 רופי. ביקשתי שיסמן את המיקום שלנו והוא צייר נקודה על המפה. הנקודה הזאת לא ממש תאמה את השטח אז חזרתי למלון ושם הם הסבירו לי שהסמטאות קטנות מידי כדי שיופיעו במפה… אז, הבנתי שאין ברירה, ביקשתי שיסבירו לי איך להגיע למיין באזר ושיננתי פניות וחנויות שאזכור איך לחזור למלון(בדיעבד זה היה ממש פשוט). ימינה ביציאה מהמלון, שמאלה בחנות הצ'אי לעבור את ההומלסים שבצד שמאל, אחרי דוכן האוכל המטוגן ,עגלת מוכר התירסים והסנדלר מגיעים למיין באזר. חזרה לסמטה איפה שהשיפוצים. הסתובבתי ברחוב הראשי והחנויות לא ממש משכו אותי, רובם היו בגדים, נעלים, בדים, מסעדות, משקפי שמש, סוכני נסיעות, חלפני כספים ומוכרי כרטיסי סים. שחיפשתי מקום להמיר קצת כסף, נתקלתי בשלט גדול בעברית "צ'רלי המלך יסדר לכם מה שאתם צריכים" ושפע של מכתבי הוכרה בעברית על הקיר, אמרתי לעצמי שפה אי אפשר לטעות. בקיצור, קדחת. המיר לי בשער אפילו יותר גרוע יותר משדה התעופה. המטרה הבאה שלי הייתה לקנות כרטיס סים מקומי. כך יהיה לי מספר מקומי שלא מחוייב בשיחות נכנסות והכי חשוב ניתן לרכוש חבילת גלישה. כבר בשדה התעופה בדלהי ניסיתי לקנות כרטיס כזה אבל הם ביקשו כתובת של מקום מגורים בהודו ומכיוון שלא ידעתי עדיין באיזה מלון אני בסוף אשן, ויתרתי. לאורך הרחוב יש המון קיוסקים שמוכרים כרטיסי סים, נכנסתי לכמה ועשיתי סקר שוק. כולם ללא יוצא מן הכלל נתנו לי מחירים יותר גבוהים ממה שקראתי באינטרנט וחבילות שאני לא מעוניין בהם. אובד עצות הלכתי לאינטרנט קפה וחיפשתי בגוגל מידע שימושי. לפתע נזכרתי שבית חב"ד נמצא כאן בסביבה ובטח הם יוכלו לעזור לי. איתרתי את המיקום ויצאתי לכיוון. בכניסה לבית חב"ד יש "סלקטור", חייל\שוטר עם נשק שבודק פספורט, הוא רואה שאני ישראלי, מחייך ונותן לי להיכנס. אני עולה במדרגות ונכנס לחדר מוארך שבו שולחן ומספר כורסאות, שתי בחורות קראו ספר במזגן ורבי שעשה שיעור תורה לישראלי נוסף. אני מפריע ומבקש את עזרתו. ראשית כמובן, הוא מברר עם הנחתי כבר תפילין היום, ישר הרגעתי אותו ש"הנחתי" כבר בבוקר והוא נותן לי את המידע שהייתי זקוק

לו, מחירים וכתובת. אני חוזר למיין באזאר פונה שמאלה רואה סימטה מימין עם של שלט Vodafone גדול באדום, אני נכנס ומסכם את המחיר והחבילה עם המוכר.  הוא צילם את הפספורט שלי, מילא טפסים  והופה! היה לי מספר הודי וחבילת גלישה של 2 ג'יגה בייט ו 80 רופי שיחות. בעלות של 600 רופי.

מאושר, אני ממשיך למשימה הבאה והיא מציאת ספר מפות כבישים של כל הודו, שתהיה מספיק מפורטת שאתמצא בכבישי הודו ושתהווה עזר ניווט משלים או גיבוי לתוכנת הניווט שיש לי בסמרטפון. אני מגיע לאחד החנויות והמוכר מראה לי ספר מפות, אני מתישב ומעיין בו ומבין שגם זה לא מספיק מפורט, המוכר מבין שאני צריך משהו רציני יותר ומפנה אותי לחנות אחרת .לפתע, גשם זלעפות!האנשים תופסים מחסה תחת גגות החנויות והמים זורמים ויוצרים שלוליות בוץ וטינופת , אך הגשם גם מנקה קצת את האוויר וגורם ללכלוך קצת לזרום הלאה.. אני יושב בחנות הצפופה מלאה ספרים בעברית, אנגלית ושאר שפות ומתבונן ברחוב הזר. ברקע מתנגנת נעימה הודית של זמרת עם קול זך וענוג ותופי טבלה מלווים את שירתה. הגשם פוסק ובכך גם נפסק הרגע הנעים הזה ואני ממשיך לחנות הבאה. בינגו!

בדיוק הספר שחיפשתי. 390 רופי והוא שלי. עם מספר מקומי, אינטרנט בטלפון וספר מפות כבישים מפורט ומסודר, יצאתי מאושר לתחנה האחרונה להיום, ארוחת ערב. נכנסתי למסעדה ממול והזמנתי מנה הודית קלאסית –טאלי. טאלי + בקבוק מים + צ'אי=120 רופי.