יום 30- אני קם ב 6:00 לקולות בעברית מחוץ לחדר שלי, אני רואה זוג ובחורה בחוץ עם התיקים, מטי תמר ונועה,הם רק הגיעו לקאסול ומחכים לאוטובוס לכפרים והזמינו אותי לבוא איתם. "מעולה" אני חושב לעצמי, ומתארגן זריז ליציאה. אחרי שעה כבר היינו על האוטובוס בדרכינו לעומק העמק, עמק פרוואטי. האוטובוס מלא וגם הגג, אנחנו יושבים בצפיפות ומחזיקים חזק בין המהמורות והסיבובים החדים, הנוף מהמם אבל הנסיעה המפחידה גורמת לך להתרכז רק במעקה לידך, להחזיק חזק. באמצע הנסיעה מגיע הכרטיסן ואני משלם 25 רופי, אחרי שגבה את הכסף מכולם הוא פותח את הדלת של האוטובוס ( תוך כדי נסיעה מתלתלת ) ומטפס לגג לגבות כסף מהאנשים שיושבים שם.

לבסוף הגענו בשלום וסופסוף עשייתי פיפי. מטי תמר ונועה בדיוק באו מדרמסלה באוטובוס ולא ישנו בכלל אך עדיין הם רצו לטפס עד לקריגנגה עוד באותו היום. התחלנו הולכים לכפר הראשון "קלגה", טיפוס של חצי שעה בערך בדרך תלולה אך עדיין פורטרים בכפכפים עם משא כבד על גבם לוקחים אותנו בהליכה.

עצרנו לארוחת צהריים\בוקר אצל מסעדה ביתית במשפחה נפלית וחיפשנו מדריך שייקח אותנו לקיריגנגה.

בהמשך השביל מצאנו קבוצה של ישראלים שכבר שכרה מדריך, אז הצטרפנו אליהם. השעה כבר 12:30 ומחכה לנו עליה של 4 שעות, אנחנו מנסים להאיץ את המדריך אבל הוא חייב לגלגל עוד ג'וינט. מתחילים בעליה, אנחנו הולכים בשביל צר, חלקלק ומתפתל בין העצים וממשיך הלאה לעומק הוואדי. צריך ללכת בזהירות לא להחליק, רוב הקטעים מלאים בבוץ וצואת חמורים שמעבירים סחורות מעלה לכפרים. אחרי כל עליה קשה המדריך חייב לגלגל עוד ג'וינט, כנראה זה עוזר לו לעליות. העליה קשה גם מנטלית, אתה לא יודע באמת כמה זמן נשאר ללכת והעליות לא נגמרות, אך הכח ברגליים לאט לאט כן. החודש בהודו לא ממש טרם לכושר שלי ואני מתנשף בכבדות.

בדרך עברנו במספר מפלים ובאחד מהם הקימה משפחה נפלית חנות קטנה שמכרו שוקולדים ותה. מידי פעם היער נהיה פחות צפוף ונגלה הנוף מצידו השני של הנהר, מפלי ענק נידחים ובתוליים.

אחרי עליה קשה במיוחד הגענו למספר אוהלים ובקתות – קיריגנגה. מקום קדוש עם נביעה טבעית של מים חמים. מסעדות וחדרים רעועים נבנו במיוחד עבור ההמון הישראלי שמגיע הינה. 99 אחוז ישראלים. לא יאומן. כל החדרים היו תפוסים ואחד מבעלי המסעדות נתן לנו ולעוד כמה מטיילים לישון במסעדה תמורת 50 רופי.

שמנו את התיקים במסעדה וישר עלינו בשביל למעיינות החמים. שם מצאנו מקדש שהמים זורמים תחילה אליו וממנו לבריכה שבנו למבקרים וצמוד לבריכה יש בריכה נוספת מקורה בעצים עבור הנשים. למזלנו הגברים לנו יש את הנוף והאוויר הצח והקריר. ההרגשה של להיכנס למים החמים אחרי הטיפוס המעיק ולהסתכל סביב ולראות את עוצמת ההרים סביב והאווירה הכפרית הנידחת, הייתה מדהימה. התקלחתי בזרם מים שיצא מהבריכה וזו הייתה המקלחת הכי יפה שעשיתי בחיים. אכלנו טוב ונרדמנו כולנו יחד כמו בחדר ילדים בקיבוץ.

יום 31 – 6:30 בבוקר וערפל כבד סורר בעמק, אני ונועה מדדים במעלה השביל למעיינות. המים מהבילים ואני נכנס לחלום. אני יושב במים החמים וגשם קל מטפטף עלי, לאט לאט העננות מתבהרת והנוף נגלה במלוא עוצמתו. רגעים כאלו מרגישים כל כך מושלמים שקשה לי להאמין שזה אמיתי. אחרי שהרעב הכניע אותנו ירדנו לאכול ארוחת בוקר מפנקת. גם בזמן שאנחנו יושבים ואוכלים בשולחנות מחוץ למסעדה אנחנו נדהמים מהנוף הפראי והנידח שאנחנו נמצאים בו. אנחנו מנסים לספוג כל שניה של אושר במקום המדהים הזה. המטבח לעומת זאת נראה כמו גיהינום לטבחים, הם מבשלים על אש מעצים בתוך חדר סגור מלא בעשן והם לא מפסיקים להשתעל.

בערב ישבנו בתוך המסעדה על הכריות והמזרונים על הרצפה, אכלנו, שתינו, שיחקנו קלפים, שמענו וניגנו מוזיקה. היה מושלם.

יום 32- 6 בבוקר ואני טובל פעם אחרונה בשערי גן עדן, קרי: המעיינות החמים. המים מהבילים באפרוריות הבוקר ורק רשרוש המים ממלא את השקט השחרי. מספר מקומיים מגיעים להתקלח ולצחצח שיניים במעיין ושאר הישראלים ישנים. לאט לאט השמש מפציעה מעל ההרים שמקיפים אותי אך עדיין מטפטף גשם קל. אחרי שעה בערך ירדתי לארוחת בוקר וב- 10:00 יצאנו לכיוון הכפר קלגה. חזרנו בדרך הבוצית והתלולה שבאנו ממנה ואף הצלחנו להתברבר מעט אך לבסוף לאחר 4 שעות הגענו לכפר. ראינו מספר בקתות ובחרנו אחת מהן. הגסטהאוס עשוי עץ ואבן ומוקף עצי תפוח, מהמרפסת נשקף הנוף הציורי של עמק פרוואטי. מזג האוויר מושלם, במרפסת יש מזרונים, כריות ושולחנות נמוכים, היזמנו צ'אי וברקע מערכת סטריאו ישנה מנגנת רגאי. שלווה. אני ממלא את הבטן שלי בכל טוב, בערב בעל הגסט האוס חימם מים בדוד על אש פתוחה ונתן לכל אחד דלי עם מים חמים להתקלח איתו, בהודו קוראים לזה "באקט". בלילה ירד גשם ומצאתי את עצמי מתעורר כמה פעמים כדי להתחמק מהטיפות שחדרו את הגג.

יום 33 – אחרי ארוחת בוקר מפנקת יצאנו לסיבוב בכפר, בין עצי התפוח והתירסים פזורים גסטהאוסים פשוטים, רובם ריקים אבל מהמאוכלסים בוקע השפה העברית. שלט קטן מראה את הדרך אל "הבית היהודי" לפי מה שסיפרו לי זה בית חב"ד לייט. אכלנו תפוחים מהעץ וישבנו בנקודת תצפית מרהיבה.

אחרי ארוחת הצהריים התחלנו לחזור לוראשני לקחת אוטובוס חזרה לקאסול. שהגענו לוראשני פספסנו את האוטובוס והבא רק בעוד שעה.

 

 

אחרי רבע שעה שחיכינו הצטרפנו לג'יפ של ישראלים שפתאום הגיע ושהגעתי לקאסול התארגנתי ליציאה למנאליי.