שאומרים לי אל תדאג, אני דואג. לצערי זה לא עזר לי שסוכן הנסיעות אמר לי "אל תדאג, יהיה ג'יפ שתוכל להצטרף אליו בשבת לאמריצר". אתמול בערב הוא הצטער ואמר לי שבסוף לא היו מספיק אנשים. אז נאלצתי לקום בשלוש וחצי בבוקר, לקחת מונית לדרמסלה ולקחת את האוטובוס המקומי של 5 בבוקר לאמריצר. "עוד נסיעה ארורה שבטח יהיה לי פיפי כבר אחרי 10 דקות " אני חושב לעצמי. 
ב11:00 הגענו לאמריצר. למפה לחץ כאן .
לקחתי טוקטוק לטוריס גסט האוס (tourist guest house), קיבלתי חדר קטן תמורת 200 רופי ויצאתי לאכול עם זוג ישראלים. אכלנו ליד המקדש ואחרי האוכל יצאנו לבקר במקדש המוזהב.
למפה לחץ כאן: המקדש המוזהב
המקדש המוזהב, אשר נבנה תחילה ב1574, הינו המקדש הקדוש ביותר בדת הסיקיזם, דת מונותאיסטית שהתפתחה מהינדואיזם, איסלם ודתות נוספות. במקדש מונח הספר הקודש הסיקי ה"סרי גורו גראנת סאהיב" והמקדש כולו מצופה זהב ונמצא על אי מלאכותי באמצע בריכה. מימי הבריכה נקראים על ידי הסיקים "נקטר" ונחשבים קדושים. אנשים רבים באים מכל הודו לטבול ולהיטהר במי הבריכה ולצפות בספר הקדוש. בכל אחת מארבעת הכניסות למקדש יש תעלת מים לשטוף את הרגליים וצריך להיכנס עם כיסוי ראש. במקום יש חדר אוכל ענק שמאכיל את המוני האנשים שמגיעים והארוחות חינם. נהוג ומומלץ לעזור בשטיפת הכלים או בהגשת כלי האוכל כהכרת תודה.
אני הייתי בלי המצלמות שלי אז ידעתי שזה רק סיור מקדים ואחזור יותר מאוחר עם המצלמות. האוויר חם ורעש המולה, הפקדתי את הנעליים בכניסה וירדתי במדרגות לרחבת המקדש. המקדש ניצב כיצירת אומנות ובאותו הזמן מהווה גם מופע תרבותי-דתי. אני מתפעל. בזמן שאני מהלך על ריצפת השיש הלבנה המקיפה את בריכת הנקטר, אני נזכר במטיילת שפגשתי לפני כמה ימים, היא סיפרה לי שהיא הייתה כאן והעבירה את כל הלילה במקדש. היא אמרה שזו הייתה חוויה מטורפת ואני חייב להישאר עם כל עולי הרגל ולישון איתם יחד על ריצפת המקדש. התקשתי לדמיין את עצמי בסיטואציה. חזרתי לגסט האוס למנוחה. בערב פגשתי זוג תיירים, אנגליה-אמרקאי שנתנו לי הרבה פרטים על מקומות שאני אמור להגיע אליהם והם כבר היו, כולל תאילנד ונפאל. אחרי ארוחת ערב משותפת יצאנו יחד למקדש.
הפעם המקדש נראה והרגיש אחרת. בבוקר הייתה בו אווירה של עוד אתר תיירות, כעת, האווירה יותר אינטימית ומזמינה, למרות מאות האנשים שעדיין באים והולכים כאילו זה היה אמצע היום. התיישבנו על ריצפת השיש הלבנה וצפינו במתרחש. מאות אנשים נכנסים לרחבת המקדש ומסתובבים מסביב לבריכה, חלק מתיישבים על המדרגות המובילות לתוך המים וסופגים מהרוגע והיופי שהמקדש המואר מקרין, חלק מתמקמים בחלק האחורי ונשכבים למנוחה קצרה, חלקם הגיעו מהקצוות מרוחקים ביותר של הודו ונסעו עשרות שעות ברכבת על מנת להגיע למקדש המוזהב.
לפתע התיישב לידינו בחור צעיר, סיקי, לפי הטורבן על הראש. הוא התחיל להסביר לנו על המקום ועל הסיקים במבטא אמריקאי מובהק. "הוא תייר מאמריקה?", "הוא נולד באמריקה ועלה להודו?" לצד ההסברים המעניינים שלו לא יכולנו שלא לתהות מה הסיפור שלו. אחרי שעתיים (!) של הסברים וסיור במקדש שאלנו אותו מאיפה הוא, ואיך יש לו מבטא כל כך טוב. קודם כל הוא שמח מאוד, וקיבל את זה במחמאה גדולה ורק אז הסביר לנו שהוא צופה בהרבה סדרות אמריקאיות ואתאהב בשפה ובמבטא. בנוסף, הוא הבין שאם הוא יפנה לתיירים מערביים במבטא אמריקאי הסיכוי שיחשדו שהוא נוכל או סתם יתעלמו ממנו, קטן משמעותית. בזמנו הפנוי הוא אוהב לבוא למקדש לעזור בניקיונות ולהסביר לתיירים על הדת הסיקית ועל המקדש.
כבר חשוך ומאוחר, נשארתי לבד, משוטט ברחבה, מחפש זווית טובה לצילום. אנשים מתחילים לשכב על הריצפה, כאן הם ישנו הלילה, יתכן מרצון להעביר את הלילה קרוב למקדש וייתכן שפשוט נגמרו המיטות בחדרי הענק המיועדים לעולי רגל. רמקולים שפזורים לאורך כל המתחם, מנגנים תפילות ברצף, התפילות כמו פס קול, מעצימות את המציאות לחוויה רב חושית מהפנטת.
אחרי כמה דקות החלטתי למצוא מקום לישון. התיישבתי ליד עמוד פנוי ונשענתי עליו בעודי כותב את מאורעות היום ביומן. התפילות ברקע ממשיכות ברצף והאוויר התקרר מעט. אחד השומרים מגיע אלי במהרה ומנסה להסביר לי משהו בטון כועס, חשבתי שהוא מגרש אותי, במיוחד לאור העובדה שהייתי התייר המערבי היחידי באזור, אבל אחרי כמה שניות הבנתי שהרגליים שלי היו מכוונות לכיוון המקדש וזה אסור. סובבתי את עצמי 90 מעלות והכל היה בסדר. סביבי נמצאים משפחות, זקנים, זוגות צעירים, המקדש המוזהב מושך אליו את כל שכבות האכלוסיה, פה, כולם שווים. אני שוכב על הרצפה, רצועת התיק שלי מולבשת על היד והתיק מחובק קרוב, עד עכשיו לא גנבו לי כלום ואני מעדיף שזה ישאר ככה. לאורך כל הלילה המוני אנשים באים והולכים, התפילות ברמקולים לא מסתיימות ואני מתעורר כל שעתיים. לא השינה הכי טובה שהייתה לי אבל בהחלט הכי מיוחדת.
השעה 5:30 בבוקר ואני מתעורר מניקשות חזקות ליד הראש לי, אני פותח את העיניים ואני רואה את אחד השומרים דופק עם כידון ענק על הריצפה ומסמן לי לקום והולך. אני שם לב שהוא מעיר את כולם. משהו הולך לקרות. אחרי 5 דקות התחילה תפילה המונית וכל מי שהיה שם התחיל להתפלל בקול יחד עם הרמקולים. הזריחה התחילה וקרני השמש גרמו ללוחות הזהב לבהוק בעצמה ולצבוע את כל המתחם בצבע זהוב רענן.
אחרי כמה דקות הבטן המקרקרת הזכירה לי שיש במקדש מטבח שמגיש פעמיים ביום אוכל חינם. המטבח החופשי התחיל על ידי הגורו הסיקי הראשון, גורו Nanak Dev . המטבח החופשי נועד כדי לקיים את העיקרון של שוויון בין כל בני האדם בעולם ללא הבדל דת, מעמד, צבע, דת, גיל או מין . בנוסף לאידיאלים של שוויון, המסורת מבטאת את האתיקה של שיתוף, קהילה, פתיחות ואחדות של כל המין האנושי.
הגורו יצר בפעם הראשונה בהיסטוריה, מוסד שכל האנשים יושבים על הרצפה ביחד, כשווים, אוכלים את אותו אוכל פשוט. כאן, כל אנשים גבוהים או נמוכים, עשירים או עניים, גבר או אישה, כולם יושבים באותו pangat (פשוטו כמשמעו "שורה" או "קו") לחלוק וליהנות מהאוכל ביחד.
מוסד הגורו שימש את הקהילה בדרכים רבות. זה הבטיח את השתתפותם של נשים וילדים במשימה של שירות לאנושות. לנשים תפקיד חשוב בהכנת הארוחות והילדים מסייעים בהגשת המזון. כולם מוזמנים לאכול, אף אחד לא פונה משם. האוכל מוגש בדרך כלל פעמיים ביום, כל ימות השנה. כל שבוע משפחה או מספר משפחות מתנדבות לספק ולהכין אוכל. כל ההכנה, הבישול ושטיפת הכלים נעשים על ידי מתנדבים. במטבח מקדש הזהב כ 50,000 חסידים או תיירים, אבל המספר הופך להיות כמעט כפול באירועים מיוחדים.
הגעתי לפתח חדר האוכל ואמרו לי שרק בעוד שעה יגישו את האוכל, אז התיישבתי על המדרגות בכניסה יחד עם חבורת נערים מקומית. יחד איתי היו גם אנשים שהכינו את המגשים והסכו"ם להגשה.
5 דקות לפני שמונה הנערים קמו והסתדרו בשורה ומאחוריהם הר של מגשים וקערות. ב"לונלי פלאנט" רשום שמקובל לעזור בשטיפת כלים אחרי הארוחה, כאות תודה לארוחת חינם אז במקום זה החלטתי לעזור בהגשת כלי האוכל. נעמדתי לידם והתחלתי לשלוף קערות ומגשים מהערימה הענקית והתחלתי לחלק למאות האנשים שנכנסו לאכול את ארוחת הבוקר. מבטי הפליאה של ההודים למראה המערבי הלבן שפתאום מחלק מגשים הצחיקה אותי כל פעם מחדש והחיוך על פניהם חימם את ליבי.
בסוף הרעב שבר אותי ונכנסתי לחדר האוכל. חדר האוכל הינו אולם גדול וריק וכל הסועדים יושבים בשורות שורות. המגשים על הריצפה ואנשים עם דליים עוברים בין האנשים ומוזגים להם אוכל. מקבלים דייסה עם קוקוס, תבשיל עדשים צהובים, תבשיל עדשים חומים, קארי ושני צ'פאתי (פיתה הודית). את הצ'פאתי חייבים לקחת בשתי ידיים, כמחווה של כבוד. האוכל טעים מאוד! אני מסתכל סביבי ושם לב שאני שוב המערבי היחידי, דבר שרק העצים את האותנטיות של החוויה.
סרטון יפה על המקדש, הפס קול הוא התפילה שמושמעת במקדש
יצאתי שבע מהמקדש ולקחתי ריקשה חזרה לגסט האוס.
Gidi Adventures 