לחצו כאן לצפייה במפה (google maps)

בקורס היום בישלנו צ'פטי, מלאי קופטה ופאלאק פנייר (chapati, malai kofta, palak paneer)  מאכלים אהובים על כל תרמלאי שפקד את הודו. המתכונים מריטה :

צ'אפטי:
סוג של לאפה בלי שמרים.

700 גרם קמח מלא
1.5 כוסות מים
חצי כפית מלח

ללוש כ- 12 דקות, לרדד לעיגול דק דק ולאפות על מחבת מפלדה.

פאלאק פניר Palak Paneer:

רוטב על בסיס תרד וגבינה לבנה קשה (פניר). בדרך כלל מזמינים את זה עם אורז לבן בצד.

1 קילו תרד
1 כוס מים
חצי כפית מלח

להרתיח הכול חצי שעה ואז להכניס לבלנדר עם צ'ילי ירוק קטן.

לחמם במחבת 3 כפות שמן ולהוסיף 1 כפית זרעי כוסברה ו-1 כפית ג'ינג'ר.

אחרי 2-3 דקות להוסיף חופן בצל.

אחרי 2-3 דקות נוספות להוסיף:
400 גרם פניר\ריקוטה\חלומי\טופו
1 כפית שום
1 כפית מסלה קינג (תערובת תבלינים הודית, אפשר גם בלי)

מחכים 5 דקות ומערבבים את תכולת הבלנדר לתוך המחבת.

מלאי כופתא (Malai Kofta)

כופתאות תפוחי אדמה עם קשיו ברוטב עשיר. בדרך כלל מזמינים עם אורז או צ'פאטי.

שמים בבלנדר:

2 כפיות שום
2 כפיות ג'ינג'ר
4\3 כוס מים

ושמים בכלי אחר.

להרתיח 2 עגבניות למשך 10 דקות במים ואז לקלף את הקליפה. להכניס אותן לבלנדר עם

חצי תפוח אדמה מבושל וכף וחצי זרעי מלון או קשיו. עד שיתקבל רוטב חלק.

לטגן במחבת:

מחית הג'ינג'ר והשום שהכנו בבלנדר בהתחלה
2 כפיות שמן
2 חתיכות קטנות של קינמון, 2 סנטימטר כל אחת.
5 תרמילי הל
3 עלי דפנה
רבע כפית זרעי כמון
קמצוץ צ'ילי
רבע כפית פפריקה.

אחרי כמה דקות מוסיפים את תכולת הבלנדר (העגבניות)

אחרי 20 דקות להוסיף:
רבע כפית כורכום
חצי כפית מלח
1 כוס חלב פרה או חלב קוקוס
1 כפית חמאה

10 דקות לפני סוף הבישול להוסיף כף שמנת מתוקה ו- 1 כפית קארי צהוב.

הכופתא:

2 תפוחי אדמה מעוכים
100 גרם גבינת פניר
רבע כפית חמאה
1.5 כף קמח לבן
0.5 כף קורנפלור
רבע כפית מלח
קמצוץ אבקת אפיה

ללוש הכל טוב ולהכין כמו קובה. עושים גומה בקובה ומכניסים פנימה קשיו וצימוקים, כמו משה בתיבה, ואז סוגרים ומטגנים בשמן עמוק.

ואז מבשלים 4 דקות את הקופתא ברוטב

מיד בתום השיעור חציתי את הכביש לשיעור חליל. הארי, המורה, פוגש אותי בכניסה ואנחנו נכנסים לחדר קטן, הבית הזמני שלו, בחדר יש רק מיטה ומזבח קטן שהוא מדליק בו קטורת לאלים. אנחנו יושבים על הריצפה והשיעור טס! מסתבר שהמורה הוא החלילן מההופעה לפני יומיים והוא לימד אותי את השיר של הארי קרישנה שניגנו בטקס הפוג'ה ברישיקש. התרשמתי ממנו לטובה והחלטתי ללמוד איתו כל עוד אני יכול.

לחצו כאן לצפייה במפה (google maps)

יום 42-  החלטנו ללכת למפל הרחוק. עולים בבאגסו בשביל שמוביל לדרמקוט, כפר קטן ומבודד וממשיכים לעלות כל הזמן. הלכנו כשעתיים במסלול במגמת עלייה עם נוף מדהים, הררי וירוק.

כשהגענו למפל לא יכולנו שלא להתפתות לכוס צ'אי טעים בבודקה הקטן, ובעודנו יושבים תחת הברזנט התחיל לרדת גשם. הריח הנקי של הגשם יחד עם הצ'אי הטעים ותפאורת המפל וההרים יוצרים עוד זיכרון של רגע מושלם.

אבל כשהשעה הייתה כבר 14:15 לא הייתה ברירה ונאלצנו לחזור בגשם כדי שאספיק להגיע לקורס הבישול. הגעתי בול בזמן, אנחנו קבוצה של 8 אנשים וכמובן שכולם ישראלים. נכנסנו לבית של ריטה והתיישבנו בשולחן האוכל שלה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו קוצצים ירקות, שומים וג'ינג'רים לפקודות ה-"more katan" שלה. כל הקורס היא השתמשה במילים בעברית שהיא למדה לאורך כל השנים שהיא מעבירה קורסי בישול לישראלים. היום בתוכנית, שלושה סוגים של מומו (כיסונים מאודים).

והמתכון:

המידות שהיא הכתיבה לנו והמידות בפועל לא נראו דומים, אבל תעשו תחילה לפי המתכון הזה ותשנו לפי הטעם\מרקם

למילוי:
קוצצים דק דק דק את המרכיבים הבאים:

1 כף ג'ינג'ר
חופן בצל
כף שום
חצי כרוב
2 גזרים
חופן שעועית
חופן בצל
2 גמבות
כף סויה
כף חומץ

אפשר להוסיף גם תרד, גבינה או תפוח אדמה
כפית מלח
רבע כפית פלפל שחור

מטגנים את כל הרכיבים הללו בווק.

לבצק– צריך לצאת רך ודביק:

800 גרם קמח
1 כפית מלח
חצי כפית אבקת אפייה
1 כף שמן
1.5 כוסות שמן

ללוש 12 דקות ואז לתת לבצק לתפוח 20 דקות.

המים לאידוי:

2 ליטר מים
1 כף סויה
1 כף חומץ
1 כפית מלח
1 כף שמן

כשממלאים את הכיסונים להשתדל שהבצק יהיה דק מאוד

מרתיחים יחד. ומשתמשים במים האלה לאדות את המומו.

בינתיים מכינים את הרוטב למומו:

מכניסים למקיסר:

10 גרם כוסברה
10 גרם נענע
2 צ'ילי ירוק קטן
כפית ג'ינג'ר
כפית בצל
עגבנייה אחת
כפית מלח

אפשר אחרי האידוי גם לטגן את המומו.

אפשר למלא את המומו בשוקולד. (כמו בתמונות)

טעים!!!!

אחד הקינוחים הכי אהובים היינו באגסו קייק המפורסמת. הצלחתי להשיג את המתכון מאחת שכבר למדה להכין את העוגה אצל ריטה. להלן המתכון הסודי:

שכבה ראשונה:

200 גרם פתי בר מפורר
100 גרם חמאה
להמיס ולערבב יחד ולרדד בתבנית 30X20.

שכבה שנייה:

300 גרם ריבת חלב
50 גרם חמאה

ממיסים יחד במחבת, שופכים על השכבה הראשונה ומכניסים למקפיא.

שכבה שלישית:

150 גרם שוקולד מריר
50 גרם חמאה

ממיסים יחד ושופכים על שכבת ריבת החלב הקפואה. מכניסים שוב למקפיא לשעה. בתיאבון!

באגסו קייק

יום 40- 9:20 בבוקר אני נפרד מוינס ועולה למיניבוס לדרמסלה.

פנצ'ר בשיגרה

דרמסלה היא עיירה הודית רגילה. כשמדברים על דרמסלה בעצם מתכוונים למקלוד גאנג'. מקלוד גאנג' השוכנת במרחק של בערך שעה נסיעה מדרמסלה, היא היעד האמיתי. רוב תושבי המקום הם טיבטים ולא במקרה ממשלת טיבט בגלות נמצאת שם גם.

בדרך הנהג עצר שלוש פעמים לקנות לעצמו פירות, לתקן פנצ'ר ועוד עצירת ביקורת משטרתית ובסוף הגענו לדרמסלה- מקלוד גאנג' ב 18:30. 9 שעות ארוכות במיניבוס שלא תוכנן לאנשים עם רגלים ארוכות.

חושך וערפל סמיך שוררים בעיר והם מוסיפים לתחושת אי-הוודאות של הגעה למקום חדש. זו אחת התחושות הנוראיות, להגיע למקום בלילה ולהתחיל להתרוצץ עם התיקים על הגב כדי למצוא מקום לישון בו. אני ועוד שני תיירים מחליטים ללכת שני קילומטרים עם התיקים לבאגסו  .אחרי כמה מקומות שהסריחו מעובש מצאתי מקום זול וטוב ב-250 רופי. אחרי ששמנו את התיקים הלכנו למסעדת ה"ג'רמן בייקרי" המקומית ואכלנו ארוחת ערב, היה קשה להתעלם מעודף השלטים בעברית. שלט אחד במיוחד משך את תשומת ליבי: "קורס בישול". נרשמתי.

יום 41- יום שבת. אתה יודע שאתה במקום שורץ ישראלים כשיש לך ג'חנון בתפריט.

אני מנסה ומתאכזב. השמיים כחולים ואני מנצל את ההפוגה בגשם כדי לבקר במפל קטן שנמצא לא רחוק מכאן. השביל למפל משובץ מקבצי נדבות, קיוסקים פשוטים שמוכרים תה, עיזים ונשים עם חותמות חינה. אני עולה בשביל כשסביב ערפל כבד, ובסוף מגיע למפל מקושט דגלי תפילה טיבטי וכמה הודים שוחים בבריכה שלו.

אני עולה עוד למעלה כדי להגיע ל"בית קפה" שקיבלתי עליו המלצה. המקום מקושט ביצירות אומנות ובריכה קטנה עם פסל של נחש קוברה. התה המפורסם- ג'ינג'ר, לימון ודבש, טעים פה במיוחד לנעימות הודיות המושמעות במערכת סטריאו והנוף הקסום.

אחרי שספגתי מספיק אווירה חזרתי לרחוב הראשי למשימה הבאה שלי- לחפש קורס צורפות.

פתאום אני נתקל בלורה ורבקה שפגשתי במנאלי, אז הלכנו לאכול ארוחת צהריים יחד ואחרי הארוחה הלכנו לראות את משכנו של הדלאי למה.

הדלאי למה הוא המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי ומנהיגה הפוליטי הרשמי של טיבט. ב- 17 למרץ 1959 נמלט הדלאי למה מטיבט לדרמסאלה עקב ניסיון התנקשות בחייו מצד הסינים.

במקדש היו מאות נזירים וכולם התפללו יחד בקול נמוך, הם חזרו על מנטרות שוב ושוב, כל יום, כל היום. מלמולי התפילה ממלאים את החלל הצבוע כתום מגלימות הנזירים. בצדו השני של קיר המקדש- מאמינים מסובבים גלגלי תפילה למזל. חלצנו נעליים והתיישבנו בין הנזירים. הנזירים מתפללים כשבידם חרוזים השזורים על חוט. הם יושבים ישיבה מזרחית ומעבירים את החרוזים אחד אחד בידם בזמן התפילה.

אחרי שעה וחצי נשברנו. בדרך החוצה קיבלנו תרומות אוכל מקערה ענקית בקוטר מטר וחצי. סירבתי בנימוס אבל הנזיר התעקש שזה אוכל קדוש ושאקח, אז לקחתי חבילת ביסקוויטים שנתתי אחר כך לקבצן ברחוב. ההליכה ברחוב מאופיינת במוזיקה טיבטית ברקע ומזכרות טיבטיות למכירה לאורך דוכנים רבים.

בערב הלכנו להופעה של מוזיקה הודית קלאסית, חליל, זמרת ונגן טאבלות (תופים הודים). ההופעה הייתה בחדר ארוך בקומה האחרונה. מזרוני יוגה פזורים על הרצפה והנגנים יושבים על במה מוגבהת. הראשונים שהגיעו "זכו" לתפוס מקום שאפשר להישען כנגד הקיר והאחרים נאלצו לשכב או לאמן את שרירי הגב בשעתיים של ישיבה ללא כיסא.

הנגנים מתחילים לנגן והמוזיקה כאילו מקפיאה את הזמן, הצלילים מנתקים אותך מהמציאות והם סוחפים אותך במערבולות הפנימיות של הנפש ההודית. החלילן, הזמרת ונגן הטאבלות, כל אחד מקצוען ומנגן בכלי נגינה שלו בדיוק ובנונשלנטיות מרשימה.

יום 39- סוף סוף יום יפה, השמיים התבהרו. יום מושלם להוציא את התוכנית שלי לפועל, לעלות לרוטנג פס, מעבר הרים בגובה 4000 מטר. כמה שעות נסיעה ממנלי. אני משכנע את וינס לבוא איתי ואנחנו הולכים לחפש אופנוע להשכרה. אחרי שבדקנו כמה מקומות ומחירים החלטנו לקחת שני אופנועים, אני לקחתי אנפילד חדש ב-1000 רופי ווינס לקח הונדה פולסר ב-500 רופי. מלאנו דלק ויצאנו לדרך. אנחנו נוסעים בכביש שמקביל לנהר הגדול, באופק הרים מכוסים שלג והשמים כחולים. סוף סוף גם אין לי מטען על האופנוע והנסיעה קלילה וכיפית.

אחרי בירבור קטן וחזרה על עקבותינו עלינו על הכביש שעולה להרים, לפס. אך עוד לא עברה שעה וכבר האופנוע של וינס שבק חיים והמנוע נתפס, בדיקה זריזה גילתה שאין בכלל שמן מנוע. החלטנו להשאיר את האופנוע שלו בצד והמשכנו על האופנוע שלי. נסענו בכביש המתפתל מעלה בנופים פראיים ומדהימים, הרוח קרירה והאוויר צח. אחרי כל פנייה אנחנו מגלים עוד מפל, עוד צורה גאולוגית מרשימה, ולאט לאט הנוף משתנה כאילו עברנו למדינה אחרת.

לקראת הפס עצמו הדרך נהפכה מלאה בוץ וחריצים עמוקים בשלב הזה החלטנו לחזור חזרה ולעצור לאכול במסעדת פועלים על הדרך. מהמסעדה נשקף העמק, גבעה שממנה ממריאים מצנחי רחיפה, ומפעלון קטן של פועלים טיבטים שמייצרים מלט. אנחנו יושבים עם זוג גרמנים שבמקרה השכירו את האופנוע שרק יום קודם מכרתי. הנוף שמקיף אותנו נראה כל כך שונה ממה שראיתי עד עכשיו. אני נפעם.

התחלנו חוזרים חזרה והגענו לאופנוע הנטוש. וינס החליט לנסות לדרדר את האופנוע על ניוטרל עד כמה שיכל.

בדרך נתקענו בפקק קטן, עקפנו אותו וגילנו סלע ענקי שנפל על הכביש ואנשים מחדירים לתוכו מקלות דינמיט על מנת לפוצץ אותו. זמן ההמתנה לפתיחת הכביש מחדש אינו ידוע ,השעה מאוחרת והשמש כבר שקעה. נטשנו את האופנוע של וינס בשנית והמשכנו בדרך עקיפה למנאלי.  כשהחושך יורד הטמפרטורות צונחות ואנחנו רועדים מקור על האופנוע, נקרעים בין לנסוע מהר על מנת להגיע ולנסוע לאט כדי שלא תהיה יותר מידי רוח קרה. כשהגענו למנאלי ניגשנו לבעל מקום ההשכרה בחששות מפני גודל הקנס שוינס יקבל על "הפקרת האופנוע וקלקולו" והסברנו לו מה קרה. "איפה בדיוק האופנוע?" הוא שואל. "איפה שהוא בדרך" אנחנו עונים בחוסר ברירה. "והוא בסדר?" . "לא, המנוע תקוע", אנחנו מסבירים לו שוב… " אין שמן". בפרצוף עקום הוא מחזיר לנו את הפיקדון ומשחרר אותנו לחופשי. זה היה מוזר.