יום 28 – אני מוציא את האופנוע מהחדר\חניה ומשתדל לא להעיר את הבחור שישן שם, מעמיס את הציוד, הבחור מתעקש לצלם אותי עם הכלב שלו.

ואני ויוצא לדרך. הפעם, קאסול. לא ידעתי שאני מתחיל את הנסיעה הארוכה ביותר שלי, כ 10 שעות. חלק מהדרך סלולה היטב וחלק כבישי עפר, הנוף משתנה בכל מקום וכל פעם אני נדהם מחדש.

ב- 4 שעות האחרונות התחיל לרדת גשם לפרקים והטמפרטורה צונחת.

הכביש מתעקל לתוך מנהרה החצובה בהר. המנהרה נראית כמו מנהרת כורי פחם מאשר מנהרה לתחבורה. הקירות חשופי אבן ואין שום אוורור, התאורה מספיקה בקושי לראות את הרכב מקדימה והעשן הסמיך והמחניק שממלא את המנהרה גורם לי לדמוע בתוך הקסדה.  אחרי 10 דקות של גיהינום אני כאילו נזרק לתוך גן עדן, המנהרה נגמרת ונגלה לפני עמק ענק עם נהר שוצף וגואש. הכביש עובר על צלע ההר וחלקו אף חצוב בהר.

אני נוסע בכביש צמוד לטחב הגדל על הסלע והגשם מכה בי שנית, אני ממשיך בנסיעה איטית ואופנוענים מערביים שעצרו בצד הדרך מנופפים לי לשלום. אני חוצה גשר ושואל אנשים כמה עוד נסיעה יש לי לקאסול והתשובות רנדומליות. אני ממשיך עוד שעה וחצי בערך לתוך העמק בין ישובים קטנים של כמה בתים ולבסוף אני מגיע, עדר של כבשים מאלץ אותי ועוד כמה כלי רכב לעמוד במקום ולחכות כמה דקות עד שכל הכבשים יעברו. קיבלתי המלצה לגסט האוס שנמצא ליד בית חב"ד אז חיפשתי שלט לבית חב"ד ותוך 2 דקות מגיע מולי אופנוען עם כיפה, "עוד חצי קילומטר" הוא אומר לי. מיד אחרי בית חב"ד מצאתי את הפינק האוס שלצערי היה מלא. רטוב, קפוא ורעב אני משוטט ברחוב מחפש מקום לישון, לאכול ומקלחת חמה, מקלחת חמה בעדיפות ראשונה. הדבר הראשון שאני שם אליו לב שכולם ברחוב ישראלים. אני שואל אותם איפה כדאי לישון ומגלה שרוב המקום בתפוסה מלאה. בסוף מצאתי מקום ב 150 רופי, מקום נחמד, חדר נקי. אני ישר הולך להתקלח ולהתחמם ואחרי זה ארוחת ערב ולישון. 10 שעות נסיעה זה השיא החדש שלי וזה התיש אותי.

יום 29-  שוב אני קם מוקדם, 6:30, זה לא בשליטתי.

אני יוצא לשוטט ברחובות ולהכיר את המקום החדש. כל החנויות עדיין סגורות ופתאום אני פוגש עוד אחד שקם מוקדם, ישראלי כמובן. אנחנו מחפשים יחד מקום לאכול ארוחת בוקר. בסוף הרחוב מצאנו את סמי בורקס, הזיוף לא המקורי. מצאנו שולחן עם רמזים למה שמתחולל שם בלילה.

החלטנו לשחק סנוקר עד שיפתחו אבל אחרי שעה וויתרנו וחזרנו לרחוב. מצאנו חנות קטנה שהמוכרת הסכימה להכין לנו תה. אחרי זה הלכנו לסמי בורקס המקורי ואכלנו ארוחת בוקר מפנקת עם נוף מהמם. בדרך חזרה לגסט האוס קאסול מתעוררת ומגלה לי את פרצופה האמיתי, כל החנויות מוכרות שלל אמצעים לצריכת סמים ובכל מקום שיחי קנאביס גדלים ללא מפריע. פרא. 99 אחוז מהאנשים פה הם ישראלים, שלטים בעברית בכל פינה וחנות.

אני מייבש את הבגדים שלי על חבל שמתחתי מחוץ לחדר ומדבר עם בעל הגסטהאוס. ההורים שלו היו חקלאים כמו רוב הדור הקודם שגר שם, גידלו תירס, עדשים ואורז. בחורף שום דבר לא גדל שם ויורד שלג וכך במשך כל החורף האוכלוסייה הייתה חייה על הגידולים שצברו מהקיץ וחיממו את הבית מעצי הסקה שהכינו מראש. "לא לעבוד בכלל כל החורף, נשמע טוב" אני חושב לעצמי.

בערב הלכתי לאכול שוב בסמי המקורי ואז נחשפתי לקאסול שכולם מתארים, המסעדה מחולקת לחדרים שיושבים בהם על מזרונים וכריות על הרצפה, המסעדה שבעלת שתי קומות מלאה רק בישראלים אפתיים, החדרים עפופי עשן מתקתק של ג'ארס ואין רגע נתון שאין משהו שלא מעשן ג'וינט, באנג או צ'ילום.  האווירה הייתה קשה לעיכול ולא הייתה נעימה, תכננתי לעלות לכפרים ולמעיינות החמים בהקדם.

כדי להגיע לכפרים צריך לקחת אוטובוס מקומי לבאראשני. מרחק שעה נסיעה בכביש רעוע צמוד לצוק ואז הולכים חצי שעה לכפר קלגה אפשר להישאר או להמשיך עוד 4 שעות טיפוס לקירנגה- המעיינות החמים.

יום 25 – חזרתי חזרה בכביש הרעוע לנאהן וקצת לפני היישוב הגעתי לצומת. ימינה לדרך הקצרה אך המועדת לפורענות ושמאלה לדרך הארוכה אבל בכבישים סלולים. אני עוצר ליד קבוצה של אנשים ושואל את דעתם, כולם אמרו לי לקחת את הדרך קיצור, הם אמרו שהיא באמת משובשת ויש קטעים קשים אבל "רק" 20 קילומטר מתוך ה 120 שאני צריך לעבור. החלטתי לסמוך עליהם.

ה- 20 קילומטר האלו נהפכו לסיוט הכי גדול שלי עד כה, הדרך מתפתלת בהרים ונראית מאולתרת והרוסה, הכביש לא סלול ואני מתמרן את האופנוע ששוקל כמעט 200 קילו ולא בנוי לשטח בין הבוץ והאבנים. מידי פעם כדי לשמור על הערנות שלי מגיע משאית מעבר לפינה ומאיימת לזרוק אותי לתהום. "לא להחליק, לא להחליק" אני אומר לעצמי ומקווה שאני לא אתקע פה עם פנצ'ר.

אחרי ה- 20 הקילומטר האלה התחלתי במה שהסתבר להיות מקטע הרכיבה המושלם, כביש אספלט חדש ורחב, באמצע שומקום בהרי ההימליה, האוויר צח וקריר, עצים ענקיים מסביבי וממני לאופק גבעות והרים משובצים בתים כפריים ועננות לבנה בלתי מזיקה. אני מטה את האופנוע ימינה ושמאלה בהרמוניה מושלמת עם קימורי הכביש. המנוע עובד בצורה חלקה ומושלמת ושום בעיה טכנית לא מפתיעה אותי. אני בנקודת השיא של חווית הרכיבה. עונג צרוף.

בהדרגתיות הכביש מתמלא בבתים, עצרתי לאכול "סמוסה" ולתה ואז המשכתי עד שהגעתי למרכז העיר, שימלה (Shimla).

שימלה המכוסה יער אורנים, שוכנת בגובה ממוצע של 2000 מטר במרכז רכס ההימלאיה המערבי. העיר בנויה בסגנון אירופי, ומהווה עיר מפלט מהחום של הקיץ כבר מתקופת הבריטים ב 1822. כיום מאכלסים את שימלה כ 143,000 תושבים ומידי קיץ מגיעים כ- 10,000 תיירים.

אני מחנה את האופנוע בחניון מסודר (חדר שינה של משהוא) ועולה למלון YMCA,

אני לוקח חדר ב 500 רופי כולל ארוחת בוקר. אחרי מקלחת חמה אני יורד לרחוב הראשי לסיבוב ומתרשם מהעיר. העיר עמוסה תיירים הודים עשירים והחנויות בהתאם.

אני חוזר חזרה לחדר ומגלה את שקית המסמכים שלי על הרצפה וסוכריות שהיו בתוכה פזורות על השטיח. "מה הולך פה?" אני מנסה להבין ובוחן את העדויות. רק הסוכריות מחוץ לשקית אבל מבט מקרוב מגלה שאין סוכריות רק עטיפות ריקות. השקית סגורה. אף אחד לא פרץ לי לחדר. אני בודק את שאר הציוד שלי ומגלה חורים קטנים בכל השקיות ניילון שלי, "עכברים?!?!" אני תוהה ומגלה חורים גם בשקית המסמכים. אני סורק את החדר ומניח שהם הגיעו מהחלון המסורג שהיה פתוח, למרות שזה נראה לגמרי לא אפשרי לעכבר לטפס חזרה לשם. ליתר בטחון אני עושה ניסוי, סגרתי את החלון והנחתי פיתיונות (עוגה) בנקודות אסטרטגיות בחדר. יום למחרת הפיתיונות במקומם, לפחות אני יודע עכשיו שהם נכנסו מהחלון. אבל עדיין התקשיתי להאמין שעכבר הצליח לטפס פנימה והחוצה דרך החלון כי זה מצריך ממנו לטפס על קיר חלק. יותר מאוחר באותו היום נתקלתי בשלט על הקיר המתריע לסגור את החלונות כי קופים נכנסים לחדר וגונבים דברים!

יום 26 -27-  בכל הנסיעות שלי עם האופנוע כל הציוד שלי כולל המצלמות קשור מאחורה בצורה כזאת שאין לי אפשרות לצלם בדרך תמונות של הנוף או של הדרך וזה חבל כי הרבה מהנפים המדהימים והבתוליים נמצאים בדרכים. אז החלטתי להיכנס לחנות של ניקון ולקנות מצלמה קומפקטית אטומה למים שגם תיכנס לכיס ותהייה קלה וגם אני לא אצטרך לפחד שיורד גשם שהיא תיהרס. אחרי מחקר קטן באינטרנט, קניתי את ה Nikon s30 במחיר מעולה של 460 שקל (6000 רופי).

אחרי הקנייה קניתי כמה שטויות בזול ושלחתי חבילה של דברים שאני לא צריך יותר וקניות לארץ. מסתבר שבשביל לשלוח חבילה לארץ הייתי צריך ללכת לחנות ספרים לקבל קופסת קרטון אחרי ששמתי בתוכה את הדברים ללכת לחייט שיתפור לי בד לבן מסביב לקופסא וכמובן שהוא היה צריך ללכת לשוק לקנות את הבד ואחרי שסיים חזרתי לסניף הדואר למלא טפסים ולשלוח את החבילה  וכך כל העסק לקח כמעט יום שלם. החבילה שקלה 4.3 קילו ועלה לי 1400 רופי בערך 100 שקל.

העיר מלאה עננות כבדה ובין רגע הענן חולף ונוף הררי מקסים נגלה. אני לא מצליח למצוא נעלי טרקים ואני נכנס למסעדה לאכול ארוחת ערב. העיר ריקה מתיירים מערביים ואני יושב לבד לאכול. לקראת סוף הארוחה, חבורה של סטודנטים הודים צעירים שיבשו מולי הזמינו אותי לשבת איתם, תוך זמן קצר הרגשתי כאילו אני יושב עם חברים מהבית בפאב שותים בירה מדברים וצוחקים. חוץ מהעובדה שהם לא הפסיקו לתת לי אוכל ושתיה ובסוף לא נתנו לי לשלם על הארוחה. אני מניח שחוויה כזאת חווים רק שמטיילים לבד.

יום 23 –  יצאתי ב 8:00 בבוקר ממאסורי,המנוע קר מצינת הבוקר ואני משייט דרך הערפל הסמיך לדרה דון הנמוכה,

יוצא מהעיר וממשיך בדרך הראשית ומפספס את הפניה, ממשיך עוד כמה קילומטרים עד שאני קולט שאני לא בכיוון.

אני מחליט לנסוע מדרך אחרת. אני נוסע בגשם ומבעד למשקף הרטוב אני רואה את רכס ההרים שאני צריך לחצות מימיני. בשעות הצהריים המאוחרות חציתי את "נאהן" היישוב האחרון לפני האגם. הכביש שמקשר בין נאהן לאגם הינו כביש בוצני וצר שתהום מאיימת מצד שמאלודרדרות בולדרים מאיימות מצד ימין. אני נוסע במהירות ממוצעת של 10 קמ"ש מנסה לאזן את האופנוע הכבד בנסיעה בבוץ , משימה לא פשוטה בכלל כשהנוף כל כך מדהים.

בדרך נתקלתי גם במקדש קטן באמצע מפל..

אגם רנוקה המוקף ג'ונגלים נקרא על שם האלה רנוקה, שוכן בגובה 672 מטר מעל פני הים ובעל היקף של  3214 מטר, האגםהינו הגדול ביותר בהימצ'אלפארדש. האגם וסביבתו מוגדרים כשמורת טבע וגן חיות קטן מקיף את האגם.

הגעתי לאגם ולקחתי חדר במקום במלון היחידי שהיה שם וגם הייתי התייר היחידי שהיה שם. (1300 רופי). הורדתי את הבגדים הרטובים והתקלחתי זריז, נשאר לי שעה וחצי של אור אז החלטתי לצאת לסיבוב בשביל שמקיף את האגם. השמש נמוכה ומאירה את האגם באור רך וכתמתם, מעולה לתמונות. הספקתי לראות בגן חיות דובי הימליה, אריה ולביאה, צבי מנוקד, קופים קופצים חופשי בין צמרת העצים ומיליון פרפרים בכל פינה.

אני חוזר חזרה למלון בדיוק שכבר מתחיל להחשיך מידי, אוכל ארוחת ערב טפלה ומתיישב במרפסת של החדר שצופה לאגם. אני מסתכל לשמיים ומתבונן בלהקות העטלפים היוצאים מהג'ונגל לציד הלילי שלהם. לאט גם להקות יתושים ממלאים את הגוף שלי עקיצות ואני פורש למיטה.

יום  24  – 8:00 בבוקר ואני שוב על מסלול המקיף את האגם מצויד במצלמה סטילס ווידאו מוכן לצוד תמונות נוף ובעלי חיים

אחרי סשן הצילומים נסעתי לכפר קטן קרוב לקנות שמן מנוע לאופנוע ולהוציא כסף. שחזרתי למלון התייעצתי עם האנשים שעבדו במלון מה הדרך הטובה ביותר לנסוע לשימלה (Shimla) והוא המליץ לי לא לנסוע דרך הקיצור דרך כי הכביש משובש ומלא אבנים ולקחת את הדרך הארוכה יותר, תשובה שכמובן לא אהבתי. אני ממלא שמן באופנוע ומתכונן לנסיעה מחר.

יום 21- האופנוע מוכן ואני יוצא לדרך. הכביש עובר בשמורת טבע ושלטים מזהירים מפילים בדרך!

אני נוסע בכביש פתוח ללא תנועה, מסביבי ג'ונגל עם פילי בר, להקות קופים וריח נקי של גשם באוויר. פשוט מושלם.

אבל לא להרבה זמן.. הגשם מתחיל לרדת והכביש מתמלא במים וגם אני. לאחר 60 קילומטר בערך הכביש מתחיל לעלות להרים. והנוף משתנה לטרסות אורז, הרים שפסגותיהם נעלמים בעננים ובעלי חיים שמתהלכים באין מפריע. לאחר 10 קילומטר נוספים הגעתי למוסורי.

בגובה 1880 מטר, מאסורי, המוקפת גבעות ירוקות וצמחיה ירוקה עשירה, מהווה אתר נופש כבר משלטון הבריטי ואף ממשלת טיבט בגלות הקימה כאן לראשונה את משכנם. גם כיום ניתן למצוא במאסורי טיבטים, כ- 5000 בערך, המנהלים שוק פורה בכביש המרכזי, the mall, כך נקרא הכביש המרכזי בכל ההילסטיישנים.

הגעתי בסביבות 14:30 ולפי המלצת הלונליפלאנטלקחתי חדר Broadway hotel ב 400 רופי. אחד החדרים הכי מגעילים שייצא לי לישון בהם בטיול. אבל אני לא מתלונן. הערפל כבד ולא רואים כלום. אני הולך לישון ומקווה שמחר הראות תשתפר.

יום 22 –קמתי מוקדם בתקווה שיהיה בהיר, הסתכלתי מחוץ לחלון ויכולתי לראות ערפל סמיך. חזרתי לישון עוד שעתיים ואז הלכתי לאכול ארוחת בוקר. אני מגיע לחדר אוכל (שני שולחנות קטנים ומטבח קטן) מתמרמר על מזג האוויר ומקבל מנה שלא הזמנתי (דבר נפוץ בהודו באזורים שלא מדברים אנגלית). אני שם לב שהערפל מתפזר ואני מהר יוצא להליכה בשביל ה camel back , טיילת באורך 2.5 קילומטר שנשקף ממנה נופים מדהימים של גבעות ושל בתים יפים. לאורך הדרך התלווה אלי ילד שלא ידע אנגלית אבל ממש נהנה לסחוב לי את המטריה ולהסתכל על המסך של המצלמה כל פעם שצילמתי תמונה.

בסוף הטיילת נכנסים שוב לכביש הראשי ושם עליתי ברכבל לנקודה הכי גבוה במאסורי 2290 מטר. שמשם ניתן לראות את עמק דון בצד אחד ואת רכס שיבליק בצד השני. בפסגה יש מספר חנויות לתיירים, מסעדהואפילו חנות קסמים. במאסורי אפשר לראות עושר רב לצד עונירב, כמו הרבה מקומות בהודו.

כבר לילה ואני שוכב במיטה, מריץ בראש את אירועי היום לפני שאני הולך לישון ואז אני נזכר בכריסטיאן, בחור גרמני שפגשתי ברישיקש. כריסטיאן רכב לבד על אופנוע מהקצה הדרומי של הודו עד לרישיקש, בערך 3000 קילומטר. הוא סיפר שהמסע היה חוויה טובה אבל הרבה פעמים הציק לו שלא היה לו עם מי לחלוק את המראות היפים שראה ואת החוויות שעבר בדרך. עכשיו אני מרגיש את זה גם. המעברים החדים בין מקומות מתוירים ושהייה עם חברים שאני פוגש בדרך לבין להיות בודד בדרכים ולהגיע למקומות שכוחי אל שאנשים מסתכלים עלי כמו אל חיזר, מעצימים את הבדידות והגעגוע. לא חשבתי שארגיש כך. אני מהרהר לעצמי, " כדאי לי בכלל לטייל במקומות נידחים כאלו, מקומות שלא מדברים אנגלית ואין שום תייר?",  "כמה זמן אני מסוגל לטייל לבד לגמרי?",  "האם זה בגלל שאני בארץ שלא מדברים אנגלית?".

מחר אני ממשיך לכיוון שימלה אבל אני רוצה לחלק את הדרך לשתיים אז חיפשתי במפה מקום לעצור בו והחלטתי לעצור ברנוקה, האגם הגדול ביותר בהימצ'לפארדש .