קמתי עם השעון ב5:20 ונרדמתי חזרה, ככה החלה שרשרת אירועים שגרמו לי לצאת רק ב 12:00 מדלהי.

הפקקים בשיאם וכך גם החום. אחרי שעתיים בערך השארתי את האבק והטינופת מאחורי ולאט לאט הנוף נהייה יותר כפרי, יותר ירוק, יותר חיות, יותר נקי. מצאתי את עצמי בכביש צר שמצד שמאל שלי זורם נחל שמקורו בנהר הגנגס ומצד ימין, כפרים קטנים, שדות תירס, איכרים מובילים את הבפלו שלהם לנחל ושוטפים אותם שם. מידי פעם דוכני איכרים ומידי פעם להקות קופים. (ערמות העשב הקשורות בנויות מספר שכבות, הליבה היא עשב המיועד לחיות המשק והשכבות החיצוניות מגינות על העשב הפנימי מהגשם. כך הם שומרים אוכל לחיות לתקופות שלא גדל מספיק )

הנסיעה עברה ללא תקלות מכניות, התקלה היחידה שקרתה שהנסיעה נכנסה לתוך החושך, אני מוצא את עצמי נוסע בכביש מלא בורות וממול משאיות ומכוניות מסנוורים אותי, המשקף של הקסדה כהה, אז אני מעלה אותו מעלה ואז הרוח והברחשים משכנעים אותי להחזיר אותו חזרה.. אז גם גיליתי שהפנס הקידמי של האופנוע שלי שווה לתחת ולא רואים איתו כלום בחושך. איכשהו הצלחתי להגיע ובזמן שקיבלתי מאנשים הוראות כיוון, פילחו לי מהמנשא ג'ריקן דלק.. נסעתי לBhandari Swiss cottage בהמלצת ישראלים ולקחתי חדר טוב ב 200 רופי. לאחר מכן ישבתי במסעדת הגן של המלון , מוקף עצים וקולות צרצרים. אכלתי ארוחת ערב ענקית והלכתי לישון בהתרגשות לקראת המקום החדש.

6:50 בבוקר, סיימתי לקשור את הציוד על האופנוע (הפעם מוגן מהגשם) והתחלתי מנווט את דרכי בין הטינופת והפרות אל שער העיר. למזלי הצלחתי להתחמק מהפקקים והגעתי לכביש המהיר החדש-  taj expres hayway ב 8:00. "וואו! איזה כביש כיפי!", אני צועק לעצמי בתוך הקסדה. 200 קילומטר, שלושה נתיבים לכל כיוון, תנועה דלילה ביותר, אספלט איכותי ונוף של שדות אורז וקני סוכר, פשוט תענוג. אני משייט בגז קבוע על 70-80 קמ"ש וסופג את החוויה.

כנראה שלא הייתי נהנה ככה לולא סבלתי כל כך בדרך הנה ולכן, כדי שאני אמשיך ליהנות בדרכים הבאות, גשם כבד החל לרדת. אני מוריד את המהירות ל40-50 קמ"ש ומנגב את משקף הקסדה מידי פעם. לא נשאר נקודה יבשה אחת על הגוף שלי וטמפרטורת הגוף שלי מתחילה לצנוח. אחרי שעה וחצי של רעידות לא רצוניות אני נשבר. כל כמה קילומטרים יש מבנה של שירותים ומסעדה שעתידה להיבנות ושם אני עוצר יחד עם עוד כמה אופנוענים. הם מסתכלים עלי כמו על חיזר בזמן שאני סוחט את הבגדים והנעלים ומנסה להתחמם. אחרי שעה בערך הגשם נחלש, אני מוציא את המעיל, מוודא שכל הציוד עדיין קשור טוב ומתניע את האופנוע. כלומר, ניסיתי להתניע, אחרי 20 דקות של ניסיונות בלתי פוסקים, כאב ברגל וחולצה רטובה שוב רק הפעם מזיעה, הבנתי שיש בעיה. התיישבתי על האופנוע בראש שמוט והתכוננתי נפשית לעוד אתגר שהודו מכינה לי.

בדרך כלל לאורך הכבישים הבין עירוניים נמצאים ישובים וערים רבים וקשה למצוא קטע כביש ארוך ללא בתים, חנויות או תחנות דלק. אך הפעם אני בכביש אגרה כמו כביש 6 בארץ ולא היה כלום בצד הדרך. אני מנסה לחשוב איך לפתור את הבעיה שלפתע אחד האנשים מצביע לי על המסוף שבו משלמים את האגרה ואומר את המילה "מכניק". זרזיף של תקווה הופיע בליבי והתחלתי הולך קילומטר לבודקה. "הלוואי שהם יודעים אנגלית" אני ממלמל לעצמי. שהגעתי למבנה ראיתי אנשים במדים ופניתי לבחור עם הדרגות הכי גבוהות. אמרתי לו שהאופנוע שלי נתקע ואם יש פה מכונאי אולי שיכול לבוא לבדוק. הוא מסתכל עלי במבט ריקני ושואל אותי אם אני יודע הינדי. נראה לי שזו הנקודה שהפסקתי להאמין שאנשים יבינו אנגלית מחוץ לאתרי תיירות. אני אומר לו "מכניק" ומצביע על הקסדה שלי. את זה הוא הבין. הוא הלך לממונה שלו, והוא נתן לו מספר טלפון של מכונאי אופנועים. ניסינו להתקשר אבל הוא לא ענה. הוא לקח אותי החוצה והצביע לאופק ואומר לי שחמישה קילומטר מפה יש מכונאי וללכת לשם לקרוא לו. "כן, אני אלך חמישה קילומטר למקום שספק אם אמצא ואשאיר את כל הציוד שלי באמצע שומקום. לא נראה לי.." אני חושב לעצמי. אני חוזר לאופנוע ומבקש מהאופנועים האחרים שינסו לבדוק מה הבעיה, אף אחד לא הצליח. אחד האנשים שדיברתי איתם מקודם מגיע מהמסוף ואומר שהם הצליחו לתפוס את המכונאי והוא בדרך לפה, "הוא יגיע בעוד 40 דקות בערך", הוא אומר לי. בינתיים מתקהלים כולם סביב האופנוע שלי ומדברים ביניהם בהינדי. "מכניק" אני שומע שוב מישהו אומר ומצביע לזוג אנשים המגיעים ברגל. "סאלאם עלכום" המכונאי אומר ומיד מתחיל לבדוק את האופנוע. הוא הגיע עם הבן שלו ועם כמה כלים בסיסיים. לפני שהצלחתי להבין מה הם עושים האופנוע מתניע. הוא מראה לי שניקה את הקרבורטור ושהכובע השחור שמתלבש על הפלאג מקולקל ולנסוע חזרה לדלהי שהכבל מחובר באופן רעוע לפלאג בלחץ ושהוא ניטרל את הסוויטש של המפתח בטענה שהמים חדרו לכבלים ועשו קצר ושאני צריך להחליף את צמת חוטי החשמל שמגיעה לסוויטש. "טוב, זה נשמע הגיוני".. אני חשב לעצמי. הרי זה קרה בגשם ועכשיו האופנוע עובד.. אבל לא רציתי לנסוע ככה, שהכבל מחובר לפלאג בצורה כל כך מאולתרת וביקשתי שיביא כובע כזה חדש. הוא שלח את הבן שלו חזרה לכפר להביא את החלק. והמתנו לו עוד דקות ארוכות עד שחזר. 500 רופי ואני על הדרך חזרה לדלהי. בדרך אני כבר מתכנן לחזור למיין באזר לקחת חדר נורמאלי ולחזור למוסכניק הטוב שהייתי אצלו פעם קודמת. סיפרתי לו מה קרה ומיד הוא אמר שזה משבת מנוע- מפסק בכידון שמכבה את המנוע. הוא אומר שתמיד גשם נכנס לשם וגורם לבעיות. אחרי ניתוק המפסק, האופנוע חזר לעבוד כמו שצריך. הוא חיבר חזרה את הסוויטש ואני חזרתי למלון. סופסוף אכלתי משהו וגם היספקתי לצלם קצת את המיין באזר.

אגרה, העיר שלולא הטאג' מאהל אני בספק אם היו באים אליה כל כך הרבה תיירים. ב-6 בבוקר אנחנו מתייצבים בדלפק וקונים כרטיס ב- 750 רופי. עוברים בידוק ביטחוני שאלעל יכולים ללמוד ממנו ונכנסים למתחם. תעלות מים מובילות את העיניים אל הטאג' מאהל אשר נחשף במלוא הדרו.

הטאג' מאהל  נבנה על ידי הקיסר שה ג'אהאן לזכר אשתו השלישית, שהלכה לעולמה בשנת 1631 במהלך לידת בנם ה-14. כמות התיירים המבקרים בטאג' מדי שנה גדול כפליים מאוכלוסייתה של אגרה. כולם רוצים לחזות במו עיניהם במבנה היפה ביותר עלי אדמות(לונלי פלאנט). למרות שהמבנה המרכזי הושלם אחר 8 שנים, המבנה כולו הושלם רק ב 1653 וזמן קצר לאחר מכן הודח הקיסר מכיסאו על ידי בנו אוראנגזב ונכלא במבצר אגרה עד סוף ימיו.

הייתה עננות כבדה ולכן לא קיבלנו את האור המיוחד של הבוקר שייחלנו לו, כמות התיירים הייתה דלילה יחסית, אנחנו מתקרבים לטאג' ומנסים לצלם מכמה שיותר זוויות ולתעד את הפלא הזה. אחרי שחצינו את הגן חלצנו נעליים ועלינו במדרגות לכניסת המבנה. הלבן והניקיון מסנוורים. 35 סוגים של אבנים יקרות מעטרות את המבנה במוטיב של פרחים המסמלים את גן עדן. ובתוך המבנה מסך שיש מקיף את המצבות. המסך גולף מגוש שיש יחיד ומלא עיטורים ואבנים יקרות (אותו כבר אסור לצלם). הארכיטקטורה גאונית, 4 צריחים גבוהים נוטים קצת על צדם הרחק מהמבנה, כך שבמקרה של רעידת אדמה הם לא יפלו עליו. פסי קליגרפיות מעטרות את שערי המבנה וככל שעולים בגובה, רוחבם של הפסים עולה, כך שמסתכלים עליהם מלמטה נוצר הרושם של גודל אחיד לכל האורך.

אחרי שסיימנו בטאג' המשכנו לצלם קצת את הגנים הצמודים וחזרנו למלון לארוחת בוקר. לכל מלון כאן יש מסעדת גג ובמקומות הטובים, עם נוף לטאג'.

מזג האוויר נהיה לח, דביק וחם. מזל שלקחתי חדר עם מזגן. החלטנו להישאר במלון ולצאת למבצר אחר הצהריים. ג'אן, אינגריט ולורה ימשיכו לתחנת הרכבת וג'ואנה ואליסיה ימשיכו איתי.

המבצר הינו אחד המבצרים המוגוליים היפים ביותר בהודו (לונלי פלאנט). המבצר בנוי אבן חול אדומה וניצב לנהר יאמונה. המבצר נבנה על ידי הקיסר אכבר ב-1565. אך הקיסרים הבאים הוסיפו חלקים נוספים ובמיוחד שיש לבן על ידי נכדו, שאה ג'אהאן.  הזענו מספיק וחזרנו חזרה למסעדת הגג לארוחת ערב ולנסות ליהנות ממעט בריזה.

שהגעתי לאגרה, אותו בחור שהביא אותי למלון, שאל אותי אם נסעתי בכביש החדש מדלהי לאגרה. לפני שיצאתי מדלהי, הכנסתי לגוגל מפות את הדרך כדי לקבל הוראות נסיעה, הוא הראה לי את הכביש ואמר לי לנסוע משם  אבל בספר מפות שקניתי הוא לא הופיע ולכן לא רציתי לקחת סיכון. עכשיו הבן אדם הזה אומר לי שהכביש נפתח שבוע שעבר והוא יקצר לי את הנסיעה בחצי לפחות. נכנסתי לאינטרנט לקרוא על הכביש הזה ואפילו ראיתי סרטונים ביוטיוב על הודים שמתלהבים שהם מגיעים למהירות של 140 על הכביש (להזכירכם המהירות הממוצעת בכביש בין עירוני עומד על 80 קמ"ש). ממש לא התחשק לי לחזור חזרה בדרך שבאתי והחלטתי לנסות את הכביש הזה. אני נפרד מאליסיה וג'ואנה שממשיכות מחר לדרמסלה ואני מקווה להגיע כבר מחר בערב לרישיקש. נסיעה של 400 קילומטר. הכל תלוי בכביש החדש, במצב המכאני של האופנוע ואם אני אצליח לקום מוקדם.

30 בבוקר מעמיס את האופנוע ויוצא לדרך. עוד קצת התברברות וב8:00 הגעתי לכביש הבין עירוני NH2 לאגרה. הכביש דומה יותר לכביש עירוני בארץ מאשר דרך ראשית. איכות האספלט מזגזגת בין סביר לבין סכנת נפשות. ורוב הזמן יש תנועה מאוד ערה שכוללת מכוניות, ריקשות, אופנועים, הולכי רגל, פרות, כרכרות, סוסים ומשאיות. מה גם שכיוון התנועה הוא רנדומאלי לחלוטין. רוב הזמן אני נוסע במהירות של 40-60 קמ"ש ובקטעים מפנקים ב 80 קמ"ש. הדרך עוברת רבות דרך ערים ששם התנועה פקוקה לגמרי והאוויר רווי ארומת אגזוזים.

אני נוסע בניב הימני (המהיר-הפוך מישראל) שלפתע מתפרץ לי אופנוען מגדר ההפרדה שמימין. אני סוטה שמאלה תוך כדי צפירה והוא ממשיך לסטות לכיווני, רגל ימין שלי קיבלה מכה מהאופנוע שלו ונזרקתי לשוליים. תוך כדי כל האירוע הזה אני עם היד והרגל על הברקס וממעיט בצורה ניכרת את מהירות הנסיעה ככה שכבר הייתי בשוליים, נסעתי יחסית לאט. הצלחתי להשתלט על האופנוע ולהחזיר אותו לאט חזרה לכביש. הלב שלי בדופק מקסימלי ואני מלא באדרנלין. ראיתי בדמיון איך הכל היה יכול להיגמר עכשיו.

הפעם הכביש יחסית פנוי והגעתי לנוף כפרי. תוך כדי שיוט ב70 קמ"ש אני מרגיש שהאופנוע מתחיל להתנדנד. אני מיד עוצר בצד ומזהה פנצ'ר בצמיג האחורי. "כל התקלות הולכות לקרות לי כבר בהתחלה?" אני חושב לעצמי בייאוש. אני מסתכל שמאלה וימינה ואין לי מושג מה לעשות עכשיו, "איפה לעזאזל יש פה פנצ'ר מאכר ואיך לעזאזל אני אגיע אליו?". נפנפתי בידיים לאופנוען שבדיוק הגיע והוא עצר לידי. אני מצביע על הפנצ'ר והוא, מצביע למסעדה 30 מטר מאחורי. אני דוחף את האופנוע לשם ומגלה מתקן פנצ'רים צמוד למסעדה וגם תחנת דלק. "לא יאומן"  אני אומר לעצמי, לקבל פנצ'ר ליד פנצ'ר מאכר. הבחור תיקן את החור בפנימית כאילו זה היה צמיג אופניים ועל הדרך ראינו שהצמיג קרוע מבפנים ויש בו חור. בכל ארץ נורמלית אחרת היו מחליפים מיד את הצמיג, אבל לא פה בהודו. הוא ריפד לי את הצד הפנימי של הצמיג בחתיכות של פנימית ושלח אותי לדרכי (200 רופי).

מתקן הפנצ'רים מתלהב מהאופנוע

אני ממשיך ברכיבה לאגרה. ותקלה נוספת מגיעה לאתגר אותי, לפעמים שאני הייתי בעצירה מוחלטת ברמזור או בפקק, הטורים של המנוע היו יורדים ושהייתי נותן גז, המנוע היה נחנק וכבה. אני בכביש מלא מכוניות, חום מטורף סירחון של אגזוזים צפירות ללא הפסק והאופנוע נכבה לי באמצע הכביש. איזה כיף לי.. וזה חזר על עצמו מספר פעמים בכל עיר שהגעתי אליה

השעה כבר 11:00,  ופתאום אני מרגיש כאילו נכנסתי בקיר של לחות ותוך 30 שניות גשם התחיל לרדת. שיצאתי מדלהי לא חשבתי שירד גשם אז לא שמתי כיסוי נגד גשם על התיק. אז עצרתי בצד הדרך תחת עץ גדול ונכנסתי לתפוס מחסה אצל מוכר צ'אי. אחרי שעה של גשם חזק וצ'אי טעים הבנתי שאי אפשר לדעת מתי הגשם יפסק ואני צריך להמשיך בגשם. כיסיתי כמה שיכולתי את התיקים והמשכתי בנסיעה איטית של 40 קמ"ש, מנגב את הטיפות ממשקף הקסדה ומנסה לזהות בורות דרך המים שזורמים על הכביש. אחרי 4 שעות הגעתי לאגרה ונסעתי לפי השלטים לטאג' מאהל. הגעתי לשער המערבי ששם הכניסה לרכבים אסורה. בחור אחד הציע לקחת אותי לאזור של המלונות  ולהראות לי מלון, כמובן שהוא יקבל עמלה על זה. אמרתי לו שאני רוצה להגיע למלון ספציפי והוא הסכים לקחת אותי לשם. הוא הרכיב את חבר שלו על האופנוע ונסעתי אחריו. אני לא יודע אם זה היה טריק או לא אבל שהגענו הוא נכנס למלון ויצא ואמר שהכל תפוס, שנכנסתי ושאלתי בקבלה אמרו לי שבאמת הכל תפוס. אז הלכתי לראות את המלון שהוא רצה להראות לי והוא היה מעפן אז ויתרתי, הוא אמר שיראה לי רק עוד מלון אחד, שנטי לודג' ובאמת המלון הזה היה בסדר גמור. רק מה, המלון לא הסכים להביא לו עמלה אז הוא בא לבקש ממני.. החניתי את האופנוע בחניה מקורה בתוך המלון והעליתי את הציוד לחדר. שילמתי 800 רופי עבור חדר עם מזגן, בחירה מעולה. אגרה הייתה ממש חמה ולחה. ישר התקלחתי מכל הג'יפה שצברתי מהדרך ועליתי למסעדת הגג הצופה לטאג' מאהל ולעיר כולה. הייתי מיובש ורעב אחרי שנסעתי רצוף כמעט כל היום, והיה נחמד לנוח במקום הזה. המסעדה התמלאה תיירים והתיישבתי ליד שולחן שדיבר אנגלית. הייתי כמהה לאינטראקציה עם תיירים אבל הייתי עייף ורעב וגם הם היו באמצע שיחה כזאת שלא הרגשתי נעים להפריע. לקראת סוף הארוחה מצאתי הפוגה בשיחה שלהם. "הגעתם היום?" שאלתי. ותוך שתי דקות ישבנו בשולחן אחד ודיברנו כל הערב. ג'ואנה, אליסיה ולורה סטודנטיות מוינה, ז'אן שעובד עם מעצב אופנה ואינגריד אשת עסקים מצרפת. קבענו להיפגש ב5:45 במסעדה ולצאת לטאג' מאהל, ככה גם לא יהיו הרבה אנשים וגם הטאג' יקבל גוון אור מיוחד מהזריחה. הקארמה משתפרת.

* בנסיעות ארוכות אני לא מוציא את המצלמה ולכן לא יהיו הרבה תמונות מהדרך, המצלמה  בתוך התיק שקשור לאופנוע וזה סיפור כל פעם להוציא ולהכניס אותה. להשאיר אותה בחוץ זו לא אופציה בגלל מזג האוויר ההפכפך. ובנוסף כל נסיעה כזאת היא מעל 6 שעות ואני לא רוצה להתעכב בדרך..

קמתי ב5:20 בבוקר כדי להתחמק מהתנועה של דלהי, עדיין קצת חשוך ואני מארגן את כל הציוד על האופנוע. התיק הגדול מונח לרוחב על הכסא מאחורה והתיק הקטן בסבל האחורי. אני מתניע את האופנוע ומרגיש בפעם הראשונה עד כמה כבד האופנוע עם הציוד. אני שם את הקסדה על הראש, מסתכל על המלון המסריח בפעם האחרונה, מכוון את גוגל מפות בטלפון שלי לאגרה ורוכב בהתרגשות רבה לכביש הראשי.

אפילו בתנועה הדלה של הבוקר אני מתקשה להסתגל לכבישים. פרות וקופים כמו קונוסים גורמים לי להתאמן על סלאלום, ובורות מזדמנות בכביש, מחדדות את הערנות שלי. גם עם GPS  הצלחתי להתברבר והסתובב קצת במעגלים. בתוך דלהי אני שואל אנשים היכן היציאה לכביש NH2 שמגיע לאגרה, וכל אחד מצביעה לכיוון אחר. וכמובן שהאנגלית שלהם מסתכמת ב YES.

באחד הרמזורים האדומים אני בוחן את האופנוע לראות שהכל בסדר, והכל לא היה בסדר! אני רואה שמן שחור על כל המנוע וממשיך לנזול ולטפטף. אני עוצר מייד בצד ומתחיל לבכות. סתם לא באמת.. 🙂 . אני משחרר כמה קללות על המוכר מהמוסך ופותח מכסה בצד האופנוע כדי לראות מאיפה הנזילה. צינור שחור מגומי נסדק ונקרע ושמן מטפטף ממנו. "מה אני עושה עכשיו?!" אני חושב לעצמי. אחרי כמה רגעים אני מתעשת על עצמי ומנסה לסדר זמנית את הנזילה. חתכתי קטע קטן מהצינורית והצלחתי לדחוף את הקצה חזרה למקום, אבל עדיין הוא סדוק וזקוק להחלפה מידית. "אני יכול לנסוע ככה חזרה למוסך? ", "כמה רחוק אני בכלל משם?". אם אני אסע בלי שמן אני אהרוס את המנוע ואז הלך האופנוע.. אני בודק את המדיד השמן ורואה שנשאר עוד שמן אז אני מחליט לנסות להגיע למוסך ומדי פעם להציץ לראות כמה שמן אני מאבד. כל כמה צמתים אני בודק במפה בטלפון איפה אני ומנווט את דרכי חזרה לקרול באג- שוק האופנועים. באחד העצירות אופנוען מקומי עוצר ליידי ושואל אם אני צריך עזרה. שאמרתי לו שיש לי בעיה באופנוע ואני צריך לקרול באג, הוא אמר לי  לנסוע אחריו, וכך הוא הציל אותי. היה לי מזל גדול שהבחור הזה עזר לי כי הוא המליץ לי על מכונאי מעולה שעבד ברויאל אנפילד והוא בעל ניסיון רב. הוא הביא אותי מול מוסך סגור ללא שלט ואמר לי שעוד מוקדם ולחכות ל 10 בערך שהוא יפתח. השעה הייתה 7. עשרה מטרים ממני היה מלון וידעתי שבכל מקרה אני צריך להישאר עוד לילה בדלהי אז היה ממש נוח לישון פה קרוב למוסך. נכנסתי פנימה וביקשתי חדר ליחיד הכי זול היה ב2500 רופי, הרבה מעל התקציב. הוא ירד ל2000 והצירוף של הייאוש מהאופנוע והעייפות מחוסר השינה בלילה גרמו לי לקחת את החדר.  וואו, כמה כיף היה לישון בחדר נורמאלי!  מצעים נקיים, אינטרנט אלחוטי, אוויר נקי, מים חמים במקלחת ומזגן!! העלתי תמונות מהלפטופ לבלוג ודיברתי בסקייפ.

ב11:30 המוסכניק פתח, שאלתי אותו אם הוא יכול לתקן לי את האופנוע והוא בכלל היה מופתע שבאתי אליו. "איך הגעת אלי?" הוא מתפלא. "מישהו בדרך המליץ לי עליך" עניתי. הראתי לו את הנזילה והוא אמר שהוא יכול לתקן אותה. החלטתי לעשות את מה שתכננתי מראש לעשות וביקשתי ממנו לעשות טיפול מקיף. החלפת כבל קלאץ' , ברקס וגז, בדיקת רפידות ברקסים והחלפה אם צריך, בדיקת קלאץ', החלפת ראש פלאג וכיוון קרבורטור. הוא והשותף שלו עבדו יחד על האופנוע וראו בבירור את המקצועיות והאכפתיות שלהם ביחס למוסך שבו קניתי את האופנוע. התבוננתי ולמדתי מה הם עושים וניסיתי להשחיל כמה שאלות תוך כדי. בסוף שילמתי רק 1200 רופי והאופנוע היה כמו חדש. חזרה למלון המפנק לארוחת ערב והכנה נפשית לקראת מחר בבוקר.

אני מת לעוף מפה כבר אבל אני לא יכול. עוד לא הייתי במבצר האדום , אחד המקומות העיקריים שמבקרים בהם בדלהי. אז החלטתי לדחות את הנסיעה לאגרה בעוד יום ולראות את המבצר. אירועי היום העידו שזו הייתה החלטה טובה.
בדרך חזרה מארוחת הבוקר קלטתי בזווית העין אדם שיושב על הרצפה ומעבד עור. חתיכת עור עגולה מונחת על במבוק החצוי לאורכו ובעזרת הצד הכהה של הסכין הוא מגרד את העור. הוא ישב בחנות קטנה, שעל המדפים נחו תופים הודים חדשים וכאלו שבתהליכי שיפוץ. נכנסתי פנימה. על ספסל בתוך החנות ישב בחור צעיר, לידו הרמוניום (גירסה הודית לאקורדיון) ועל כיסא ישב אדם זקן. ריח קטורת מילא את האוויר. ביקשתי לצפות בו עובד והוא הזמין אותי לשבת על הספסל. הרגשתי כל כך בר מזל, להגיע בדיוק שהוא התחיל להכין את הטבלה-תוף הודי. כמובן שהיו לי כל מיני שאלות על אופן ההכנה והבחור הצעיר שישב לידי היה המתורגמן. תחילה הוא מילא גיגית עם מים והניח חתיכות ורצועות עור גזורות בתוכה, כך הוא ריכך את העור והביא אותו למצב שניתן לעבד אותו. לאחר מכן הניח אותו על חתיכת הבמבוק וגירד את העור עם סכין. פעולה זו מביאה את העור לעובי אחיד. כעת הוא מניח את העור על גוף התוף העשוי עץ ומותח אותו בעזרת רצועות העור.

ממש לידי ישב ההרמוניום ושאלתי עם אפשר לנגן. הוא הראה לי קצת נגינה שלו ואז סיבב את ההרמוניום אלי. ניגנתי קצת מוזיקה מערבית כמובן. "אתה מוזיקאי?" הוא שאל אותי. "אני מנגן על פסנתר" השבתי. הוא צעק משו בהינדי לילד שעמד בחוץ ותוך דקה הוא הניח אורגנית גדולה מולי. "נגן משהו" הוא אמר. מעניין אם הם שמעו פעם בלוז, אני חושב לעצמי ומאלתר קצת על הקלידים. אחרי זה ניסיתי עוד כמה ז'אנרים אבל כנראה שלא הייתי מי יודע מה שגריר טוב למוזיקה מערבית והחלטנו להישאר בז'אנר המקומי. הבחור שישב לידי היה זמר בהרכב והראה לי את הסולם ההודי. כך התגלגלנו לנגינה משותפת, אני על הקלידים ,הבחור שר וניגן על ההרמוניום ובונה התופים הצטרף גם בשירה. היה ממש כיף. כנראה שמוזיקה היא אכן השפה הבינלאומית.

השעה כבר 14:00 ואני צריך עוד לראות את המבצר. התוף כמעט מוכן אבל אני חייב ללכת.. לקחתי ריקשה למבצר וסופסוף הוא היה פתוח. המבצר היה גדול ועושר רב הושקע בו. משכן הקיסר בנוי אבן שיש לבן מגולף ותעלות מים מוסיפות לפאר. רחבה גדולה ניצבת ממול משכן הקיסר ובה התרחשו קרבות שעשועים בין נמרים לפילים. ניתן ממש לדמיין את חצר השעשועים מוקפת קהל ואריסים ומשרתים מהלכים בין אנשי המעמד.

*נעלמו כמה תמונות.. אשלים בהמשך..
בדרך חזרה נזכרתי שיום שישי היום והלכתי לנסות קבלת שבת בבית חב"ד. הגעתי בשבע, בית חב"ד היה חצוי לעזרת נשים ועזרת גברים ולאחר התפילות עשינו שולחן משותף ואכלנו יחד. 80 אחוז בריטים, 15 אחוז צרפתים והשאר ישראלים. היה נחמד מאוד ולצערי לא הצלחתי למצוא אופנוען להצטרף אליו. "מחר סופסוף אני עוזב את דלהי ומתחיל במסע הרכיבה!" חשבתי לעצמי לפני השינה. מרוב התרגשות בקושי נרדמתי.

8:30 בבוקר אני במסעדה אוכל ארוחת בוקר, מתרגש מהעובדה שהיום אני הולך לקנות את האופנוע שאיתו ארכב חודש וחצי ברחבי הודו כשלפתע, ארוחת הערב של אתמול קוראת לי מהבטן. אני שואל איפה השירותים והמלצר מצביע לי למעלה. אני עולה 3 קומות שנמצאות בעיצומן של שיפוצים ומגיע לשירותי הפועלים, אני מסתכל סביב וכמובן שאין נייר טואלט!! "שיט! מה עושים?!", אין נייר טואלט בשום שירותים, הם פשוט לא משתמשים בזה, במקום זה יש להם דלי מלא במים וכלי קטן נוסף בתוכו, בכלי הזה ממלאים מים ומנקים.. אני מבין שאין ברירה. היום אני עובר את מבחן החניכה שלי להודו. מאז אני מסתובב תמיד עם נייר טואלט בתיק או בכיס.
יצאתי ל"קרול באג", שכונה בדלהי שיש בה שוק אופנועים חדשים ומשומשים.

באתי עם כתובת מדויקת של מוסך מומלץ. כשהגעתי, להפתעתי גיליתי שהוא סגור. על השלט של המוסך היה טלפון, צלצלתי אליו ואמרתי לו שאני מחוץ לחנות שלו, הוא שאל מה אני צריך, אז עניתי שאני רוצה לקנות בולט אנפילד 350. "סורי סר.. נו מוטובייק פור סייל".. "מה עכשיו?!" אני חושב לעצמי. הסתכלתי סביב וראיתי עשרות אופנועים למכירה, סמטאות ורחובות מפוצצים באופנועים המוצגים לראווה. רק לבחור.. אז החלטתי לרתום את כל הידע על אופנועים שקראתי לפני הטיסה ולחפש מבין ערימות האופנועים, עסקה שווה. ידעתי שצריך לבדוק באופנוע: מראה כללי (סימנים לתאונה), נזילות שמן, חישוקים ישרים, רעש מנוע חלק ללא נקישות, צמיגים יבשים או גמורים, מנורות וברקסים. כמובן שכול ההמלצות אמרו לאחר הקניה לקחת את האופנוע למוסך אחר, לפרק אותו לגורמים ולהחליף כל מה שלא נראה טוב.. כל העסק אמור לעלות בין 400 ל 800 דולר.
התחלתי לעשות סיבוב בין כל המוסכים ולראות מה הם מציעים ובכמה. חלק הציעו לי אופנועים בני 5 שנים ב80 אלף רופי, חלק הראו לי אופנועים בני 14 ב60 אלף וחלק הראו לי אופנועים בני 9 ב45 אלף רופי.. לא מצאתי שום חוקיות או הגיון בתמחור של האופנועים, כנראה החוק של "תן מחיר גבוה לתייר האירופאי ונסה להיפטר מהסחורה הכי גרועה שלך". בסוף הלכתי לפי תחושת הבטן ומצאתי אופנוע שנת 2006 ב 45 אלף רופי (800$),

כולל הוספת מנשא לתיק וטיפול והחלפה של כל מיני תקלות שמצאתי. החלטתי לסגור את העסקה וכשבאתי לשלם גיליתי שיש לי בארנק רק 500$ ואני צריך לחזור למלון להביא את השאר. בעל המוסך כנראה פחד שאברח ויחד איתי יברח לו 800$ אז הוא אמר לאחד העובדים להקפיץ אותי למלון על האופנוע שלו כדאי שאביא את הכסף. מצאתי את עצמי מורכב על אופנוע שנהג הודי דוהר בו בין המכוניות והריקשות של דלהי. הלב שלי החסיר כמה פעימות בנסיעה הזאת. בדרך ניסיתי לאכל שאני הבא בתור לנסוע כך בתוך התנועה הכאוטית של דלהי, נוסע בצד שמאל ומפלס את דרכי בין אשפוז לבין סתם פציעה משביתה.
ביליתי יום שלם במוסך, לומד מה המכונאי עושה, לומד את האופנוע ומנסה לבדוק אם יש דברים לסדר. הוספתי מראות ושני צופרים חזקים ב500 רופי (צופר זה החלק הכי חשוב באופנוע של הודו). בסוף היום לאחר שקניתי קסדה (הכי טובה שמצאתי הייתה ב900 רופי) מילאתי טפסים (כולל טביעות אצבעות( ורכשתי ביטוח (1000 רופי), קיבלתי את המפתחות ואיחלו לי בהצלחה. הרגע שבו שמתי את הקסדה, עליתי על האופנוע, הסתכלתי קדימה לרחוב הסואן והתחלתי לתת גז, היה שקול לפעם ראשונה שעשיתי סנפלינג והסתכלתי למטה וירדתי בברכיים רועדות והלב שלי תכף יצא מהחזה. באופן פלא הצלחתי להגיע למלון בשלום ואפילו בדרך למלא דלק. הקניה סימנה עבורי אבן דרך במסע וזה שימח אותי מאוד.